אז מה זה היה בדיוק ואיך כל זה קרה? האם ג'ון פרושיאנטה, הגיטריסט הדומיננטי של הרד הוט צ'ילי פפרז, אחת מלהקות הרוק המצליחות בעולם, חוגג את החיים במתקפת יצירתיות מאורגנת, או שמא הוא פשוט התחלק על השכל? איך מוזיקאי אחד מוציא שבעה אלבומים, שיכולים להוות ארסנל יצירה לחיים שלמים, והכל תוך שנה אחת? פרושיאנטה הצטרף לפפרז אחרי מותו של הגיטריסט הקודם, הילל סלובק. הוא הגיע כמעריץ, ידע את כל התפקידים בע"פ, והרשים כל כך את הלהקה, שהיה ברור שהוא הבחירה האולטימטיבית. אחרי ההצלחה ההיסטרית הראשונה שלהם, "בלאדשוגרסקסמג'יק", שכלל את סאונד הגיטרות הייחודי שלו, פרושיאנטה התרחק מאור הזרקורים, הפך לג'אנקי, עזב את הלהקה ולפי השמועות השתגע. בזמן שעבר הוציא שני אלבומי סולו מסויטים ואבסטרקטים, רחוקים שנות אור מהחיות והשמחה של הפפרז. שנתיים לאחר שיבתו המרגשת לחיק הפפרי ב"קליפורניקיישן", שיחרר את "להקליט רק מים בעשרה ימים", אלבום שהוקלט עם מכונת תופים מצ'וקמקת על טייפ שמונה ערוצים וכלל שירי פופ כואבים ומעוותים. לראשונה היה אפשר להבחין ברובם במלודיות ברורות, והמגע שלו בלב אלה שהיו מוכנים להאזין, היה מיידי.
בתחילת 2004 הוציא את "Shadows Collide With People" המעולה, שהמשיך את החיבור בין רוק-אנ'-רול לסאונדים אלקטרונים מינימליסטיים, וכלל גם הוא שירים חשופים ומצמררים. העובדה שכל הפפרז השתתפו בו מלבד אנתוני קידיס, הדגישה את התחושה שפרושיאנטה, בקולו הצורם והמוזר, הוא כל מה שיכול להיות לא נעים, לא מתנחמד ולא מתפשר בלהקת האם. ואחרי כל פסגות הכתיבה האלה, משום מקום לחלוטין, הודיע פרושיאנטה שעד סוף השנה הוא ישחרר סדרה של לא פחות משישה אלבומים טריים, אחד בכל חודש. עכשיו, כשכל העניין הסתיים, ברור מדוע הפריד אותם מ"Shadows". מדובר בסיפור עם התחלה, אמצע וסוף. הייתי מת לדעת מה היה דחוף לו להוציא את כולם בבת אחת. כולם ברמה גבוהה, ויכלו לסמן נוכחות וגדילה שלו גם פעם בשנה. שלא לדבר על זה, שקשה בטירוף לעכל את המסה הזאת בזמן כה קצר, ובמיוחד על זה שזה יקר לעזאזל. יש אנשים שקונים בקושי תקליט אחד בשנה.
פרק 1: "The Will To Death"
"הרצון למות". איזה שם. אז זה הסיפור? ממש צריך להרוג אותו אם הוא החליט לסגור את הבאסטה מול אוזנינו הכרויות. יש מצב בהחלט לפרש את האלבום הזה נקודתית ובכלל את הסדרה כמכתב פרידה. ושייחנק אם כן, זה תקליט כל כך יפה. פרושיאנטה הסיר לראשונה את המעטה האלקטרוני-מכונתי מעבודתו, ונשאר עם גיטרה-באס-תופים-פסנתר. הטקסטים שוברי לב, ורוב המלודיות מושלמות. הרעיון, עפ"י האיש באתר הרשמי שלו , היה להקליט "כאילו עכשיו 1971". בסיסי, מחוספס וחם. האלבומים שהשפיעו עליו בזמן ההקלטות היו אלה מראשית הסבנטיז של הוולווט אנדרגראונד, ניקו, ג'ון קייל, קאט סטיבנס, ון דר גרף ג'נרייטור. את כולם אפשר לשמוע פה. וגם קצת לנון ובריאן ווילסון. אלבום קלאסי.
פרק 2: "Automatic Writing"
אם "הרצון למות" היה מבחינה עיבודית סוג של הסרת המסכות, וויתור על האלקטרוניקה לטובת הצהרה על אמת חדה, ברורה ומיידית, הרי שהאלבום הזה ממשיך להפתיע. "כתיבה אוטומטית" הוא בכלל אלבום של להקה. Ataxia מורכבת מפרושיאנטה בגיטרה, סינתי ושירה, ג'ו לאלי מפוגאזי בבאס, והשותף הקבוע לרוב ההרפתקאה, ג'וש קלינגהופר, בתופים ובסינתי. הרעיון היה להקליט אימפרוביזציות של באס רפטטיטיבי וחיפושי גיטרה-תופים. הרוב הוקלט לייב, כשברקע מתנגנים אלבומי הפוסט-Pאנק הראשונים של PIL, והתוצאה היא חמישה קטעים, כשהקצר מגיע לכשש דקות וחצי, והארוך לשתים עשרה. זה אינו אלבום אחיד, והוא רחוק מדיוק הטקסטים והלחנים של קודמו. אבל יש עוצמה לטיול הלא מיידי הזה. הגרובים הכבדים צוללים בעצב מטה, והם משלבים בין הארד-רוק, מדיטטיביות פסיכדלית ורוק לו-פיי. ומאחר והגיטרות, השירה והתופים באמת מרשים לעצמם ללכת כל מיני מקומות, התוצאה היא כוח עצור, שמתגבר לקראת פיצוץ מרגע לרגע, למרות החולשה שמפגין הגיבור במילים.
פרק 3:"DC EP"
באמת היינו צריכים את זה, ג'ון? הפרק הזה הוא כמו הערת ביניים, פרק בן ארבע פסקאות בקושי, שמגיע אחרי שצלחתם פרק בן חמישים עמודים. לא ממש תקליט, אלא אי.פי בן ארבעה שירים קצרים, שנשמעים כאילו נשלפו מההקלטות של "הרצון למות". הפעם איאן מקיי מפוגאזי הפיק, ובתופים ג'רי בושר - גם הוא מפוגאזי. הגיטרה של פרושיאנטה כאן הושאלה מגאי פיצ'יוטו מאותו הרכב, וזו היצירה היחידה בחמש השנים האחרונות שפרושיאנטה הקליט בלי סינתיסייזרים בכלל.
עדיין, האי.פי הזה לא נשמע מיוחד. מוזיקלית, הוא יכל להיות חלק מהפרק הראשון, אבל במסע התיעוד החווייתי הפרטי של האיש, זו אפיזודה בפני עצמה. מצד אחד הוא במרכזו של מסע יצירתי גועש, מצד שני הוא שר פה מילים כמו: "אני לא מנסה בכלל להרגיש יותר מדי בימים אלה / אני אנסה להגיע לשדה / ושם אשאר / אין זמן שבא אלי עכשיו / אין דבר שאני בעדו או מתנגד לו / אין דבר שאני באמת אמור לעשות". אליוט סמית' מנקר על כתפו של האי.פי הזה, שהוא מתסכל לרכישה, ובאותה מידה קצר אבל קורע.
פרק 4: "Inside Of Emptiness"
בלב המאפליה. עד עכשיו יצאנו לדרך, חיפשנו. "בתוך ריקנות" הוא התשובה. "אני הולך לגיהינום כדי להיות מה שאני מוכר". הריק שפרושיאנטה מציג פה הוא כל כך אבסולוטי, שלא ברור למה הוא בכלל מתעקש להמשיך. מוזיקלית, הרעיון היה להקליט אלבום רוק מלוכלך וחובט. שלושה שירים נכתבו בהשראת ביוגרפיה של אליסטר קראולי, וברקע הקשיב פרושיאנטה ל"White Light White Heat" של ולווט אנדרגראונד ול-"Lust For Life" של איגי פופ.
ברגעי השיא שלו, כמו "A Firm Kick", אפשר לדמיין את ג'ון נכנס לנעלי איגי, מנסה לנחם את חברתו ב"Tonight". בהאזנות ראשונות חשבתי שזו החוליה החלשה של הסיפור. נדמה לי שרבים התחילו להתעייף מהסאגה בשלב הזה. אבל הקשבה לטקסטים מגלה, שהאיש כותב את המילים הכי צורבות מאז קורט קוביין ז"ל: "אני יישות נפרדת / מהבחור שהייתי / כאן איש לא רוצה אותי / קיוויתי ליותר / אני מדפדף בין דפים ריקים / שחשבתי שכתבתי עליהם / אני לא מבין מה בכלל חולם". ברצף הנוכחי התקליט הולך לאיבוד. אם הוא היה עומד בפני עצמו זה היה ה"אין אוטרו" שלו.
פרק 5: "A Sphere In The Heart Of Silence"
טוויסט בעלילה. התקליט הזה גובל בביזאר. כשכבר התגבשה מולנו צורה רוקית ברורה יחסית של הסיפור, בא האלבום הזה ונפתח בשמונה וחצי דקות אינסטרומנטליות של אלקטרוניקה, שמתכתבת עם הזמן בו גילו רוקרים "רציניים" את הסינתיסייזרים בסבנטיז. אבל האמת, כשנכנסת הגיטרה זה מזכיר בעיקר את מייק אולדפילד. גם הביטים הלכאורה-גרוביים-אבל-בעצם-עקומים שמצטרפים, נשמעים כמו ניסיון יומרני אך מפוספס להציג את פרושיאנטה כיוצר שיכול להיות גם אלקטרוני. הם קיבלו השראה, כך סיפר, מ"אמניזיאק" של רדיוהד ומ"ווספרטיין" של ביורק. אבל כשהוא מנסה פה לראשונה לעשות היי-טק, זה נשמע לא-טק. ואז מגיעה התפנית האמיתית - בלדת פסנתרים מרגשת, בסגנון "Nightporter" של ג'פאן, בקול נשי שבור. האישה הזאת, מסתבר, היא ג'וש קלינגהופר, השותף לרוב האלבומים, שפה מקבל לראשונה את הספוטלייט וחתום רשמית על התקליט עם ג'ון. כמו בפרקי "באפי קוטלת הערפדים" בהם כיכבו דמויות המשנה ווילו או זאנדר, כך נותן קלינגהופר את הפרשנות שלו לעניין, והיא יפה, נשית ושווה את זה. רגע לפני פרק הסיום שר פרושיאנטה בבלדת פסנתר: "החיים מעולם לא היו מה שחשבת / האורות כבים".
פרק 6 ואחרון: "Curtains"
המסך יורד על הלהקה, והגיבור נשאר לבד עם דברי סיכום. גיטרה אקוסטית, לפעמים פסנתר. עוד לא הבנתם מה קורה בסוף? הוא שואל: אני הפסדתי. האלבום שסוגר את הסדרה הוא פיטר האמיל פוגש את סיימון וגרפונקל, ויש בו אפילו מילים על אהבה. פרושיאנטה ישב על ריצפת ביתו והקליט אותו לטייפ שמונה ערוצים עם גיטרה אקוסטית, והוסיף תפקידים נוספים אחר כך
(כולל גיטרות של עומר רודריגז של מארס וולטה). זה ה"אנפלאגד בניו יורק" שלו. תקליט גדול שהוא הכי קטן וצנוע, וההוכחה שהיצירה של פרושיאנטה, דחופה ככל שתהיה לו לשחרור, היא על-זמנית. בכל זמן אחר, מנותק ממכת האלבומים האינטנסיבית שקשה לספוג, "ווילונות" היה מרעיד הרבה יותר לבבות, ולא מתקבל בקול ענות חלושה שלא מגיעה לו.
באתר שלו הוא כתב על תהליך ההקלטות: "בשבילי, בהקלטה מהירה המוזיקה מתעוררת לחיים...וכשטעויות מגיעות, אתה מברך אותן ונותן להן לעצב את השיר". אולי תחכה כמה שנים לטעות הכובשת הבאה שלך כדי שנצליח לעכל את הכל, ג'ון, ותרגיש טוב, העם איתך.
ג'ון פרושיאנטה, "The Will To Death"; "DC EP"; "Curtains"
ג'ון פרושיאנטה וג'וש קלינגהופר, "A Sphere In The Heart Of Silence"
אטאקסיה, "Automatic Writing"
כל הדיסקים ביבוא הד-ארצי