סמויי כיף

בדיוק ברגע שהיא הלכה, טלוויזיית הטושיבה שלי הפסיקה לעבוד. אמא קנתה לי אותה שנה וחצי לפני כן דרך מבצע של הסתדרות המורים, שהבטיח וקיים טלוויזיה גדולה במחיר קטן, אבל בדיוק בשנייה הכי לא נכונה, כשהייתי זקוק להחלפת ערוצים מעקרת מחשבה יותר מכל דבר אחר בעולם, החליטה הטושיבה לשבוק חיים. לך תסמוך על הסתדרות המורים.

נשארתי לבד בבית, עם מקרר הפלטינום-שלוש-דלתות שהיא הביאה ממשרד הפרסום שלה - הם בדיוק עשו לו קמפיין והיא קיבלה צ'ופר של תקציבאית מצטיינת - וניסיתי למצוא איפה היא שמה את הפסטרמה המקסיקנית החדשה, זאת עם התבלון הכפול, אבל מרוב מגירות לא מצאתי כלום. מה שכן מצאתי היה בקבוק של בירה שחורה, שאחרי שתי לגימות התגלתה כמקולקלת. מה הקשר? יכול להיות שהיא רוקנה את כל הגזים בכוונה. נשים, לך תדע.

טריקת הדלת של תמר הותירה אותי מלא תהיות. שעה וחצי לפני כן היא עוד היתה מאושרת. קבוצת המיקוד שהיא עומדת בראשה, במשרד פרסום שממוקם אי שם בקומה ה-30 פלוס בעזריאלי בדיוק קיבלה שדרוג משמעותי, עם ההחלטה להתיר פרסומות סמויות שיעוגנו בתוכן. מאושרת אמרתי? בעננים. "אתה לא מאמין איזו קפיצת מדרגה זה בשבילי" היא אמרה. "מעכשיו הפרסום הסמוי יוצב בחזית. שם תהיה היצירתיות האמיתית. החוכמה מעכשיו היא לא ליצור סלוגן קליט, אלא איך הגיבור יוכל לשתות את הפפסי מקס שלו, בלי שתבחין שדחפנו לך את הלוגו לפנים". "אני שונא פפסי מקס" ניסיתי להתחכם "יש לזה טעם של תרופה מקולקלת, ורק דיאט קוקה קולה יותר גרוע מזה", אבל היא לא ממש שמה לב אלי. היא הוציאה בקבוק שמפניה של יקבי רמת הגולן משקית מהודרת (של ארמאני) שקיבלה מתנה מהבוסים, שבעצמם השתלטו בדיוק על תא שירותים של בר אופנתי בנחלת בנימין עם עשרות גרמים של קוקאין, וחגגו את העלייה הצפויה ברווחים. "יאללה, מה הסיפור, למה עד עכשיו לא עשיתם מספיק פרסומות?" שאלתי. "מושמוש, אתה כזה טיפשון לפעמים" היא ירתה. "נכון שגם אנחנו קנינו יס מקס?". "זה כמו פפסי רק של יס?". "תפסיק לעשות את עצמך מטומטם. זה המכשיר הזה שביקשת שנקנה כדי שתוכל לחמוק מכל הפרסומות. בעידן של יס מקס ו-Tivo, אתה יכול לדלג על הפרסומות בתוך התוכניות, ואם כולם יהיו כמוך, מה יהיה? איך תהיה לי פרנסה? איך נמכור מוצרים? אתה רואה, טוב שיש רשות רשות שנייה".

כשתמר פתחה את הבקבוק חלה תפנית - חולץ הפקקים היוקרתי שקנתה בכיכר המדינה לא עמד במשימה, ופקק השעם עף לי הישר לתוך משקפי המולטיפוקאל שהיא רכשה עבורי, עם מסגרת מוזהבת של גוצ'י, וניפץ לי את הזגוגית ניקון. מתוך הסדקים בעדשה עוד הצלחתי להרגיש בסילון הזרם של היין המבעבע שחדר לי לתוך העין. "כוס אמק" היה צמד המלים היחיד שהצלחתי להוציא מהפה. "אני מצטערת בובי" היא מיהרה לומר, וניסתה לגשת עם מפית בד שעליה נרקמו באותיות מוכספות השמות של שנינו שרכשה במיוחד לחגיגות השנה שלנו באיזושהי רשת, אבל לא יכולתי לשלוט בעצמי. העפתי את היד שלה וזרקתי את המפית הרטובה על מגבר הימאהה סראונד, שגם הוא נפגע מהגייזר שפרץ מתוך הבקבוק. כשהרמקול הימני, JBL בעבודת יד, התחיל לחרחר, התעצבנתי באמת. "את יודעת כמה שווה הרמקול הזה?" נבחתי, והיא מלמלה משהו על פרגון וקנאה, הצלחה וכישלון, ווינרים ולוזרים. היא הכריזה בקול רם שהיא הולכת לשירותים, ואני החלטתי להחליף דיסק כדי לשנות אווירה. שמתי את "Soul Cages" של סטינג, שהיא נורא אוהבת, אבל איך שהיא יצאה מהשירותים הוא התחיל לקפוץ. נתתי מכה קטנה לקומפקט וסטינג נתקע. "מילא חוסר הפרגון, אבל לתקוע את סטינג. אני לא יכולה עם הקריזות שלך". כשלא היתה לי תשובה הוגנת (נניח "הוא ממילא תקוע כבר משנות השמונים") הסלולרי שלה צלצל עם הרינגטון "משהו אמיתי" של עיברי לידר.

זה היה ארנון, הקולגה שלה במשרד שהזמין אותה לחגוג איתם בבר. באקט אצילי היא הציעה לי להצטרף, אבל כבר ממש לא היה לי חשק. עשיתי את עצמי מדבר בעצמי בנוקיה שלי, זה עם המשחקי פלאש ונגן ה-MP3 ומצלמת וידאו, אבל בהתחלה לא היתה קליטה ואחר כך נגמרה הבטריה, למרות שטענתי אותו כל הלילה. פרגנתי ואמרתי לה שתלך לחגוג. פתחתי את הטלוויזיה, אבל בדיוק אז הטושיבה שלי הפסיקה לעבוד.