שני אירועים חשובים קרו בסוף השבוע האחרון: הלוויית האפיפיור וחתונת צ'רלס וקמילה. לכאורה אין שום קשר בין השניים, מלבד העובדה שצ'רלס נאלץ לדחות את קמילה ביום כדי לנסוע לנפוש באיטליה, אבל משהו בכל זאת מחבר בין שתי התופעות התרבותיות הללו. כמו שלרובנו לא אכפת מהי המשמעות כיום של מוסד המלוכה האנגלי אלא באיזה תחפושת אידיוטית יתחפש הנסיך הארי בהאלווין הבא, נדמה גם שכבר ממש לא משנה מהו כוחו הפוליטי של הוותיקן בעולם, העיקר שהזקן החמוד הזה נורא אהב כדורגל.
כמו כל גוף שזקוק לכלי התקשורת כדי למלא את תפקידו, שני מוסדות עתיקי יומין הללו השתנו רבות בעשרות השנים האחרונות. השידור הכלל עולמי לו זכו ההלוויה והחתונה סימל היטב את המהפך בצריכה ובתפישה של הקהל את שני אייקונים אדירים אלו. גם אם פעמים רבות זה לא מצא חן בעיני הנוגעים בדבר, האפיפיור ובני המלוכה הפכו לסלבז שהקהל רוצה לראות כבני אנוש, ואילו התקשורת סיפקה את הצורך הזה בהצלחה.
נכון, בני המלוכה היו תמיד סלבריטאים לכל דבר. אמנם הם נראים כמו צנוניות אנגליות, אבל הכובעים המטורפים, העושר והדם הכחול הפכו אותם למקור מידע טוב לטבלואידים. בניה של אליזבת הגדילו והפכו בעשרים שנה האחרונות את העניין לאמנות של ממש וסיפקו צילומי עירום, שיחות זימה, הפרעות אכילה וירי אקראי על בעלי חיים, שנראו מצוין בטלוויזיה ועל שערי העיתונים. החתונה של צ'רלס וסוסתו קמילה היא שיא טלנובלי שיותר ממנו לא יכלו הצהובונים לבקש. נער פוגש נערה, נער מתחתן עם אחרת עוזרת גננת יפהפייה ודכאונית שזוכה באהבת הקהל גדולה על פניו ומתה בתאונה טרגית - נערה מתחתנת עם מישהו אחר. שניהם מתגרשים, מקבלים בראש מהמלכה ובסוף, כנגד כל הסיכויים, מתחתנים. מתנה משמיים לערוץ ויוה. לכן בפרשנות של הבי.בי.סי לטקס לא דובר כלל על המוסד העתיק הזה, או על המשמעויות המשפטיות. למי אכפת? תראו את השניים, הגיע הזמן שהם יהיו קצת מאושרים, לעזאזל. מעבר לכך, צ'רלס איבד באופן די ברור את היכולת להיות נסיך מכובד ומרוחק מהעם אחרי שנתפס משווה עצמו לטמפון בשיחה עם הדוכסית לעתיד.
כולנו כפר גלובלי קטן
ואיך כל זה קשור לאפיפיור, לכאורה ראש הכנסייה הקתולית, אדם שעל פיו יישק דבר? כמו כל סלב אחר רצינו לראות גם אותו כבן אדם כמונו. שמועה על יועצים שהיו דוחפים פתקים באמצע התפילה של התוצאות בכדורגל לא רצה על כל אפיפיור, ולא בכדי טענו הפרשנים בערוץ 2 וערוץ 1 שההמונים שהגיעו לטקס ההלוויה הגיעו בשבילו, לא בשביל הסמל. באופן כללי נראתה הלוויה יותר כמו עצרת של שלום עכשיו. מחיאות כפיים, צעירים פוטוגניים מקריאים פרקים נבחרים, דגלים, שלטים והרבה פוליטיקאים. מראה חריג למדי, כך סביר להניח, בנוף הלוויות שמתרחשות בתוך הוותיקן.
השאלה היא מדוע שני האירועים הללו הפכו לחשובים ברמה הגלובלית. הם היו מרגשים, אין ספק, ובארץ צריכים ללמוד איך להרים טקסים בכזו יעילות ועוצמה כמו באירופה, אבל הם שודרו גם במדינות שלא משתתפות בחגיגת הנצרות ובטח שלא המלוכה. המקרה של האפיפיור יותר ברור, ויעידו על כך שני הערוצים בארץ שסיקרו אותו. ערוץ 1 אמנם החליט ללכת על הפרשנות (המצוינת, אגב) של הטקס הנוצרי ומוסד הכנסייה, אבל ערוץ 2 וערד ניר הפומפוזי ניסו לשכנע מדוע יש לכנסייה ולאפיפיור השפעה מכרעת על ישראל והאיסלם. אך גם מאמצים אלו להחזיר למוסד המיושן הזה עטרה ליושנה לא חיפו על כך שחלק גדול מהעניין טמון באיש עצמו. ערד ניר אף הגדיל וכמעט קבע שבזכותו בלבד נפל הקומוניזם, ולא עזרו תחינות הפרשנים שלא כך הוא. צ'רלס וקמילה אמנם לא שודרו בערוצים הישראליים, אך מערכון ב"ארץ נהדרת" קובעת הטון הוכיח שגם לנו יש עניין רב בסאגה המלכותית המתמשכת.
שתי תופעות תרבותיות מערביות באותו סוף השבוע זה הספק לא רע בכלל. אם יש משהו שהעניין הרב בשני הטקסים הראה לנו, זה שסקנדלים, דרמה וסוף מהאגדות מתקבלים באותה צורה בכל מקום, ואין זה משנה אם יש לקהל קשר כלשהו עם הגורמים המעורבים. אם אתה עשיר ומפורסם, ובכלל אם אתה מחזיק בתואר חצי אלוהים וגר במקום שאנחנו אוהבים לטייל בו בפסח, יש לך מקום בלבנו. אנחנו נתרגש, נבכה ונצחק, כי כולנו כפר גלובלי קטן ובסך הכל רוצים מישהו להעריץ.