פלאשדאנס

סקס, סמים ופצצות לגבות, אותן סיסמאות הקסם שליוו חלומות רטובים של אינספור צעירים שרצו להיות חלק ממשהו גדול, מרחפות מעל תערוכת הצילומים של אורי גרשוני המכילה שלל דיוקנאות של קלאברי FFF מיוזעים. במשך שלוש שנים תיעד גרשוני את פרצופי המסיבות, את האנשים שחיים את הלילה, את נאמני שירזי, את תנועת הנוער החדשה – את מסיבות ה-FFF. גרשוני, צלם ואורח כבוד במסיבות, התחיל לתעד אותם כבליין שגם חמוש במצלמה. ועם הזמן, אותם תיעודים חד פעמיים התחילו להתגבש לכדי פעולה יזומה.

חלק מהאנשים הוזמנו אליו גם לסטודיו שבו נוצרו סיפורים אישיים, מפגשים בין דרכי חיים, ועולמות של יומיום שהתנגשו בחיים של לילה. מתוך ההמון האלמוני וחסר הפרצופים של המסיבה התחילו לנבוט עיניים שמספרות סיפור, לבוש שמעיד על שייכות למקום מסוים וזמן מסוים. סטרייטים, גייז, נשים, גברים ושאר ירקות מככבים בתערוכה הזו. ההוויה האנושית א-לה עופר ניסים לפני שערק אל המתחרים.

גרשוני חושף מעט פרטים על צילומיו ובאמצעות הפקעת הזהות האישית מתאפשר לצופה לחבר ביוגרפיות פראיות למושאי הצילום. "זו דיווה", הוא מצביע על צילום גדול מימדים של בחורה כהה, לובשת גופיית סבא, מסופרת בתספורת מעוצבת לעילא, ידיה תחובות במכנסיים והיא מישירה מבט פצוע אל המצלמה. "יש דמויות שיותר נקשרתי אליהן. דיווה עובדת עם שירזי ומייחצנת בפאודר. נורא נקשרתי אליה, דרך העבודה בסטודיו נוצרה מעין חברות. אנחנו לא מבלים ביחד, אבל נוצרה בינינו אינטימיות, ריגוש. יש מוטיבים באנשים שאני יכול לזהות כקרובים אליי. בצילום יש תמיד ממד של שידוך, של זוגיות. מתחברים דרך הפצעים. דיווה היא בחורה שנורא מרגשת אותי. יש בה מורכבות נורא מרתקת, של פגיעות ורגישות, חוזק, ויופי שקשור בכאב. רואים בעיניים שלה מטענים מורכבים. יש לה סיפור חיים מעניין שלא חייבים לדבר עליו, הוא נמצא בדיוקן שלה."

גרשוני מנסה לתת למצולמים להיות מה שהם, לסחוט מהם את עצמם במקום שאליו הם מרגישים שייכים יותר מכל; במשפחה האלטרנטיבית שלהם נוסח המילניום התל-אביבי. הוא מציין שיש קשר כלשהו בין הביוגרפיה האישית שלו ומה שניכר בצילומים. האני הארור - תסכוליו ותסבוכיו - מושלך תמיד לתוך היצירה, בדרך זו או אחרת.

אחרי נדנודים חוזרים ונשנים מצד הסקרנות הפולנית שלי (מי אמר שפולניות זה עניין של עדה), הוא מסכים לומר שרוב המצולמים הגיעו מהפריפריה. הוא מודע לכך שהרצון להתבלט ולהגיע למרכז קיים במושאי הצילום שלו. מהצד נראה שהרצון הזה זועק מהעיניים; או שמא חומרים אחרים, חוקיים קצת פחות, ניכרים במבט. כמו שצביקה הדר הבין כבר לפני עונה או שתיים, למצלמה יש כוח קסום. היא יכולה לאפשר לכל ילד קטן שמצרצר להפוך לנינט. הטיפוסים של גרשוני נראים כמעט כאייקונים. רק הזיעה, הפגיעות והאינטימיות משאירים אותם ברובד האנושי מכל. אייקונים מנותקים לא מעניינים את גרשוני. הפורטרט האנושי הוא מה שמעסיק אותו. גם זיהוי ההקשר הקלאברי הכאילו מובן מאליו מגיע רק בבדיקה מדוקדקת יותר.

גרשוני מודע לכך שהמצלמה שלו קלטה את רגעיה האחרונים של סצנה שהפכה כבר למשהו אחר לגמרי. במבט מהצד, נראה שימי המועדונים הגדולים כבר שינו את פרצופם ונבלעו עמוק במימי הנמל, אך גרשוני לא מסכים עם אבחנה זו לגמרי. "כל הזמן מספידים את הסצנה, והנה, עכשיו פתחו את האומן 17 בתל אביב, מגה-מועדון רוחש, בוחש ובועט. כרגע נראה שהזמן שבו התערוכה מוצגת הוא רקוויאם לימי ה-TLV כמו שהכרתי אותם. אבל הסוף קשור גם בהתחלה חדשה - בפאודר. כששירזי עזב את ה-TLV הרגשתי סוג של עצב, כי המקום הזה היה בית בשבילי. היה לי מאוד קשה לעבור לפאודר. זו היתה מן גלות. אבל את יודעת מה, פתאום מגלים שאפשר לעבור דירה ולהתאקלם מחדש."

הפורמט הדיגיטלי שבו משתמש גרשוני חולל שינויים רבים ומכריעים בעולם הצילום ומאפשר בשנים האחרונות לצלמים להגדיר מחדש את המדיה. דרך הצילום הרגעי, הנייד והנגיש מתגבשת הסתכלות ותפישה שונה של מימד הזמן והמרחב. כך הצליח גרשוני לקחת קלאברים גמורים ומיוזעים ולהוציא מהם אינטימיות ואישיות במקום הכי סואן בעולם. צמד האחיות עוטות זרי הראש, משה החייל, ענבל המסתורית, כל האימג'ים בתערוכה מעידים יותר מכל על הדינמיות של המדיה. המצלמה הדיגיטלית מתערבת ומשנה את חיי הצלם בכלל ואת חיי הצילום הישראלי בפרט. הצלמים יכולים להפוך לחלק מהרגע, למתעדים-מתועדים, המייצרים את איכויות הסטודיו גם בדרך לשירותי ה-TLV. השימוש ההולך וגובר של צלמים ישראלים (שרון יערי ורמי מימון הן רק שתי דוגמאות בשטף) במדיה הזו רק מעידים על חשיבותה הגוברת והולכת. דרך המצלמה הדיגיטלית מתועדת תקופת הביניים של מושאי הצילום של גרשוני ושלו עצמו, יחד איתם, יש לתת לזמן לעשות את שלו ולראות האם יצליחו לשמר את רעננות הנעורים ואת האינטימיות של אותו רגע, שנשכח כבר מזמן.