אם הייתי ציני הייתי אומר שפיונה אפל מנהלת מסע שיווק פשוט גאוני לקראת צאת אלבומה השלישי, בהתחשב בכך שכבר עברו שש שנים ארוכות מאז הפעם האחרונה ששמענו ממנה משהו, ולרוב צרכני המוזיקה, מה לעשות, יש זיכרון קצר. אבל אני לא ציני.
הסיפור הוא כזה. חברת סוני מחזיקה בכספת אלבום שלם שאפל סיימה להקליט כבר בקיץ 2003. אף אחד לא מנדב יותר מדי מידע, אבל מהגניזה המתמשכת ניתן להסיק שבסוני כנראה לא ממש מאמינים ביכולת של האלבום למכור יותר משלושה ארבעה עותקים, אחרי הנחה. קומץ ממעריציה של הזמרת החל לפעול בעניין, כי הרי מי יכול לסרב בימינו לקרב נחמד נגד תאגיד שמן ועשיר. הם הקימו אתר אינטרנט בשם "לשחרר את פיונה", הפגינו בקור המקפיא מול משרדי החברה ואפילו שלחו 1,500 תפוחים למנכ"ל הביתה. זה לא עזר: האלבום נשאר בכספת.
בשלב כלשהו של המאבק, השירים התחילו לצוץ ברשת, בגרסאות קצת מעפנות, מיקס לא סופי, איכות ירודה. די ג'יי אחד בסיאטל, שהשיג את כל 11 השירים מהאלבום הגנוז, השמיע אותם ברדיו ללא הרף, ובאופן מפתיע, אף אחד ב"סוני" לא ניסה לעצור אותו.
קצת רקע: פיונה אפל פרצה לתודעתנו בשנת 1996, כנערה ספק-אנורקסית, ספק-נרקומנית בת 19, עם אלבום בשם "Tidal" ושיר בשם "Criminal" שהפך ללהיט MTV, בעיקר הודות לקליפ שבו אפל לבושה בחזיה ותחתונים ומרוחה בשמן (ולא במובן הסנופ: זה היה שיר די מדכא). ב"סוני" שיווקו אותה כהכלאה פוטוגנית בין אלאניס מוריסט לטורי איימוס. האלבום הראשון היה הצלחה גדולה.
שלוש שנים אחר כך בא אלבום נוסף, עם שם שכולל לא פחות מ-86 מילים, אבל מוכר בקיצור כ"When The Pawn...". הוא היה אחלה, באמת, מעולה, אבל מכר הרבה פחות עותקים מהראשון. בינתיים פיונה יצאה קצת עם הבמאי האופנתי של אותה תקופה, פול תומאס אנדרסון, והתראיינה הרבה על חייה הקשים שכללו אונס ברוטלי בגיל 12. בין לבין היא הקליטה קאוור יפהפה ל"Across The Universe" של הביטלס, עשתה קצת בלאגנים על הבמה, נפרדה מהבמאי, ואז
שש שנים של שקט תעשייתי.
תקופת היובש
למען האמת, השירים החדשים לא עד כדי כך גרועים. חשבתי שבשביל שסוני יעשו משהו כזה, המוזיקה צריכה להיות ממש מחורבנת. אבל היא לא. אפל עדיין שרה ומנגנת מאוד יפה, המפיק הקבוע שלה ג'ון בריון נתן עבודה עם עיבודים מעניינים, כינורות וכלים משונים. הנערה התבגרה, הקשיבה כנראה להרבה מיוזיקלס ישנים, והוציאה מעצמה משהו שנשמע כאילו נכתב בשנים שבהם אסור היה למכור אלכוהול בארה"ב, או לחילופין, כמו טום ווייטס אם הוא היה בחורה צעירה עם הפרעות אכילה. בהחלט לא יותר נסיוני או פחות מסחרי מהאלבום הקודם שלה.
אז למה הוא לא מגיע לחנויות? סוני מסרבים לפרסם הסבר רשמי, אבל רומזים שגם הזמרת עצמה עדיין לא ממש מרוצה מההקלטות, מה שעשוי להסביר את השתיקה המפתיעה של פיונה אפל בנושא. יכול להיות שגם היא הבינה, שבשביל שהאלבום הזה יקבל איזשהי תשומת לב, צריך לעשות קצת רעש מסביב.
האינטרנט מלא עכשיו בדיבור על האלבום הגנוז. באתרי שיתוף קבצים כבר אפשר די בקלות להוריד את האלבום בשלמותו, אתרי חדשות מוזיקה עוקבים מקרוב אחר הפרשה והפורומים מבעבעים. בפעם האחרונה שהיה משהו כזה, זה היה "האלבום האפור", המש-אפ בין "האלבום השחור" של ג'יי.זי ל"אלבום הלבן" של הביטלס. הפרויקט ההוא, אגב, מעולם לא ראה אור, מסיבות משפטיות.
קרב הירואי של אומן על חופש הביטוי שלו, או תרגיל מרקטינג ערמומי? לא ברור. בכל מקרה, עושה רושם שהאלבום הבא של פיונה אפל, שזכה לשם הטנטיבי "Extraordinary Machine", כבר בדרך להפוך לחלק מהמיתולוגיה של הרוק.