מחסל לשעבר של מדינת ישראל שעובר הסבה מקצועית לפרסומאי, עגמומיות ניו יורקית, תסריטאי כושל, משבר אמצע החיים, זונה טובת לב העומלת על השלמת הדוקטורט, רעיה שפורשת כנפיים, חבר לנשק כיד ימין וכשלון עבר מתסכל כיד שמאל, הם אבני היסוד העלילתיים המרכזיים ב"ויסקי זה בסדר", הרומאן החדש של יהושע סובול.
תחילת הספר איננה מלמדת על ההמשך. מה שנדמה כסיפור מתח רע המכיל כל סכימה אפשרית של הז'אנר כדוגמת בר אפלולי שבו שני זרים מדברים ומבינים שפעם ניסו לחסל זה את זה וממשיך בקינה מעט נלעגת של מאצ'ו שהגיעה לגיל העמידה (יעמוד לי או לא? פעם בכלל לא הייתי חושב על זה), מתגלה בואכה החצי השני של הספר כרומאן מרגש, שמצליח לדקור מרכיבים מרכזיים בדבר האמורפי הזה שנקרא "ישראליות" ו"ישראלים", בעיקר אלו מזן ה"צבר אשכנזי, דור שני".
חנינא רגב, הגיבור, מתוסבך עד עמקי נשמתו עם שדים מהעבר. שדים אלו מתחילים בטראומות השואה שחלחלו לתוכו עם חלב אימו וזיעת אביו ונמשכים עם זיכרונות ילדות מהקיבוץ שלא היווה סביבה טובה לילד שחורג מאב טיפוס הארי הארץ ישראלי, בואכה צבא ההגנה לישראל, ששולח קבוצת של מתבגרים וצעירים תמימים בראשית חייהם לרחבי העולם לרצוח טרוריסטים. כל זה כמובן בשנות השישים והשבעים העליזות, שהמחבלים עוד נהגו להסתובב באירופה ולא חמש דקות מכפר סבא.
מונולוגים מרהיבים, העלילה קצת פחות
בכל אלה מטפל סובול אחד לאחד. מפרק, מחטט, מנסה לחטא או לנקז, ובסוף מחזיר למקום. מסודר. כמו שכתוב במתכון. וחבל. כאמור, חציו השני והמרהיב של הספר כולל שתי סצינות מרכזיות בהן מתמודד חנינא עם מרבית השלדים. בראשונה שבהן המתרחשת במדבר החולות אי שם בארצות הברית עורך חנינא את הדו קרב האחרון שלו עם אותו מחבל שלא הצליח להרוג במדבריות אפריקה ושהתגלגל להיות סרסור ניו יורקי. בדרך הוא גם שולף במחשבותיו כנגד חבריו לנשק וחינוכו הספרטני. רץ, מתחבל תחבולות, לא מוותר, מתיש עצמו, משחק חתול ועכבר עם המוות, לא מפחד ממנו, אולי אפילו קצת מייחל לו, עד שמצליח להכניע את כולם השלדים והמחבל, ובא לציון גואל.
בסצנה השנייה נוסעים צפונה חנינא ואותו רע לנשק, שכמובן עובד עמו במשרד הפרסום (ואף דאג באחת מאותן ההזדמנויות שחנינא היה באירופה, כמיטב מסורת החאקי, שבת הזוג לא תהיה בודדה ועצובה), לשבת ולדבר. אחרי שלושים שנות נפתח סגור ליבם. המונולוגים ששם סובול בפי הגיבור יציר כפיו מרהיבים. טקסטים ארוכים, נכוחים, בוטים וחדים שכמעט ולא משאירים אבן על אבן. אם בן ההתיישבות העובדת של מאיר שלו נוהג להסביר ולפרשן את עצמו, את משפחתו ומעט את החברה, הרי שסובול לוקח את הביוגרפיה המעט קלישאית הזו ונועץ סכינים רובן וחדות, מיעוטן כהות שלא פוגעות בבטנם של הקוראים.
ברור, לא מסתתר ולא מתיפייף, יושב חנינא במסעדת דגים ושופך את מר ליבו. לפעמים קצת נדמה שמדובר במאמר פובליציסטי המופיע בירחון ביקורתי כזה או אחר, מה שבהחלט מתאים לפרופיל הפוליטי של סובול ההולך ומקצין בשנים האחרונות, אך אין זה פוגם מדי בקריאה. זרם החוויות מקסים את הקורא, מביא אותו לידי הרהור מענג, כמעט ומוחק את הטעם הרע, שהותירה בפה הפתיחה. אך עדיין לא ברור איך אסופת קלישאות הז'אנר החבוטות והצפויות ביותר בכל זאת שזורות לכל אורך ספר זה. אם הן חמקו בכתיבה או בעריכה הדבר מצער, אבל אם הן נמצאות שם במודע זה נורא שבעתיים. לתאר קלישאה ארץ ישראלית באמצעות קלישאות מתח נראה כמו תרגיל בספרות בכיתה יא', הרי "לילד יש פוטנציאל".
יהושע סובול, "ויסקי זה בסדר" (הספריה החדשה)