אלי גור-אריה

איזו מוזיקה שמעת בזמן שעבדת על התערוכה?

אני שומע מוזיקה רק ברדיו כבר הרבה שנים. במהלך שלוש שנות שירותי הצבאי התרגלתי להאזין רק לרדיו. מאז שהייתי ילד האזנתי לגל"צ עד חמש לפנות בוקר והשינוי המשמעותי ביותר בהרגלי ההאזנה שלי התחולל כשעברתי ל-88FM שם אני שומע שירים מהעבר, שירים נוסטלגיים, דברים שקשה לי להאמין שאני שומע. באופן כללי אני עובד על כל יצירה במשך זמן רב, לפעמים גם עשור, אז אפשר לומר שאני שומע ורואה הרבה דברים במהלך העבודה ולכן קשה לי לשים את האצבע על נקודת החיבור בין היצירה למוזיקה. אולי זה קשר נוסטלגי. אם כיום תהליך היצירה מרגש אותי פחות לפעמים, אני יכול לשמוע פתאום שוב דברים ששמעתי כשהתחלתי לעסוק באמנות - כמו ניקו למשל, ולהרגיש שוב את הריגוש הראשוני.

מה היה הסרט האחרון שראית?

אני רואה המון סרטים מתוקף עבודתי ואני מקדיש ימי עבודה שלמים לצפייה בטלוויזיה. הדבר האחרון שהרשים אותי היה סדרה דוקומנטרית של ה-BBC שעסקה באנשים שעברו שבץ מוחי. הם סבלו מתופעה עצבית ייחודית שגרמה לחוסר שליטה על הידיים שלהם. לפעמים יד אחת לא פעלה בהתאם ליד השנייה ולפעמים הידיים ניסו לחנוק את הצוואר במהלך שינה. אני לא יודע אם יצרו ב-BBC משהו מיוחד לאחד באפריל, אבל הם גירדו את תחתית החבית של המוזרויות האנושיות. על כל פנים, הסדרה היתה מאוד אמינה, ומכיוון שתמיד יש לי תחושה שהידיים הרסו לי את החיים, היא מאוד מצאה חן בעיניי.

מה היתה התערוכה האחרונה שראית?

"לוחמה בעצימות נמוכה", תערוכת חידושים ביטחוניים שהוצגה בגני התערוכה. אני מתעניין בהשפעת העתידנות על חיי היומיום. אלה דברים שהכרתי בספרות מדע בדיוני כילד, ספרות שהיתה מנותקת כל כך מיישום, אך למעשה השליכה רבות על העתיד. היו שהבינו את הטכנולוגיות האלה כבר אז, אבל היום אפשר לראות אותן פנים מול פנים ולגלות עליהן דברים שונים. מערכות נשק, למשל; משכנעים אותך שהן מעניקות ביטחון, וכשאת רואה את הטכנולוגיה את מבינה שבסופו של דבר, המערכות האלה יכולות להיות מופנות כלפיך.

למי היית מכניס מכות?

אני מודע למגבלות הכוח שלי ולכן אפשרויות הבחירה שלי מצומצמות. גם אם אומר את התשובה, אאבד את אלמנט ההפתעה. לעומת זאת, עבדתי פעם עם מורה לאמנות לחימה שלימד גם את דוד אבידן והרביץ לו באופן קבוע. חשבתי שמכיוון שלאבידן יש הרבה שירים שעוסקים באלימות אורבנית, זו יכולה להיות דרך מעניינת לפגוש את השירה, אבל בסוף נמנעתי מלהגיע לשיעור.

את מי היית מזמין לדרינק על חשבונך?

הייתי מזמין את ג'ימי סטיוארט ואת הארווי, השפן הבלתי נראה. אני רואה את הסרט "הארווי" על בסיס חודשי, סרט יפהפה ומצחיק מאוד. סטיוארט מתחיל לראות ארנב בגובה 2.5 מטרים, ומתחיל להזמין אנשים לשתות איתו ועם השפן המגודל, שאף אחד לא רואה חוץ ממנו. אנשים סביבו מנסים לרפא את טירופו, אבל הוא מתעקש על זכותו לבחור כיצד לראות את המציאות. כמובן שבסוף כולם מגלים שהוא קיים.

עם מי היית רוצה לעבוד?

עם סטן וינסטון, האבא הרוחני של הפרוסטטיקס והמודלים בהוליווד. הוא יצר דמויות לסרטים כמו מגרש השדים, הנוסע השמיני, שליחות קטלנית. מכיוון שמעולם לא למדתי פיסול באופן מקצועי, היה מעניין אותי לראות איך עושים את זה.

מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?

בקיום האמנותי יש משהו שהופך אותך למעין סינדרל שכזה, שעובד קשה כל הזמן ומחכה שיבואו אוצר או אוצרת שיראו את העבודה שלו וייקחו אותו למקומות אחרים. אז אני לא חושב על מישהו ספציפי, אבל הייתי רוצה שמישהו כזה יראה את התערוכה, כנראה.

איזה מכשיר חשמלי שמפחיד אותך?

מכוניות. עדיין אין לי רישיון ואני לא מתחבר לנושא. למרות שאני נוסע במכונית כשמישהו אחר נוהג, אני לא מוכן לקבל על עצמי את אחריות הנהיגה.

אלי גור-אריה (40), בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי, מעצב ומייצר מודלים תלת מימדיים לעולם הפרסום. גור-אריה פותח חלון ונוטה להסתכל קודם בעולם שנמצא סביבו לפני שהוא מביט אל תוך הסטודיו. הדימויים שלו לקוחים מהטלוויזיה, מספרות מדע בדיוני, מעולם פנטסטי שנברא מחדש תחת שרביטו. האובייקטים שלו, לדבריו, לקוחים מעולם הפרסום ונושאים בתוכם את היותם סחורות.

ב"יישומים אזרחיים", תערוכתו הקודמת במוזיאון הרצליה, גוף פלסטי, משויף, אסתטי ונקי בלט החוצה מתוך קיר ובהה בנכנסים לחלל התצוגה. חרקים הפכו לאובייקטים נקיים, כמעט לדמויות ממשחק מחשב. שתי העבודות שמוצגות בתערוכה הקבוצתית החדשה בגלריה רוזנפלד, "ריאליזם משובש", נעשו ביחד ואחת מהן לא הוצגה מעולם. כפי שהוא מעיד על עצמו, צורת העבודה שלו לא ליניארית ולא ניתן לקרוא את עבודותיו באופן ישיר בין אם מדובר ברגל שבורה שמתגלה כמתקן לבושם או ביד שמתחברת למברשת שיניים. גור-אריה מגדיר את עבודותיו כמשפט רווי, שבו לכל מילה יש כמה משמעויות, ומשחק שלם של תמרונים נגלה ביניהן.