פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האיש עם הקול החביב מהרדיו

      יעקב גלעד, במכתב אישי, אומר תודה לאהוד מנור על השירים שכתב, וזוכר אותו גם בגלל השירים שהשמיע

      כשהייתי בן שש עשרה היה לי רדיו טרנזיסטור קטן עם אוזניה, פטיפון "גרארד" מונו, שהמכסה הנפתח שלו היה גם רמקול, ואוסף של כמה תקליטים ותקליטונים. זה היה האוצר שלי וזה היה כל עולמי. תכניות הרדיו האהובות עלי במחצית השניה של שנות השישים היו מצעד הפזמונים של חיים קינן בגלי צה"ל, ד"ש עם שיר, והתכנית "לבקשתכם" של רדיו רמאללה. בשעות הערב המאוחרות הייתי נכנס למיטה עם הטרנזיסטור, וכדי שאף אחד בבית לא יתעורר הייתי שם את האוזניה ומזפזפ בין התחנות.

      באחד מאותם ערבים, נתקלתי לראשונה באהוד מנור. תוך כדי סיבוב הכפתור על פני הסקאלה הצפופה, נעצרתי בגל הקל ושמעתי מישהו מדבר על ביצוע חדש לשירו של בוב דילן "לאורך מגדל השמירה". הקשבתי לאיש עם הקול החביב שסיפר על צ'אס צ'נדלר, הבסיסט של להקת החיות, שהלך לבר קטן בניו יורק כדי לשמוע איזה זמר כושי צעיר שמפליא לנגן בגיטרה חשמלית, והחליט בו במקום לקחת אותו תחת חסותו. מרותק כמו שאני עם האוזניה, כבר מהצלילים הראשונים שנשפכו לתוך האוזן היתה לי צמרמורת ותחושת התגלות אלוהית, ואני לא מגזים. שכבתי בחושך בעיניים עצומות, הרמתי את כפתור הווליום למקסימום והקשבתי לצלילי הגיטרה ולסערת החושים הפסיכדלית, וקיוויתי שהשיר הזה, והאושר הזה לעולם לא ייגמרו.

      עד לאותו רגע לא ידעתי בכלל מי זה אהוד מנור ולא שמעתי על ג'ימי הנדריקס. למחרת כבר הפכתי עולמות כדי שמישהו יביא לי מחו"ל את התקליטים של הנדריקס, וחיכיתי בקוצר רוח ליום ולשעה שבה אוכל לכוון את הרדיו לגל הקל, לשים את האוזניה ולהקשיב לאהוד מנור, בתקווה לזכות בעוד רגעי קסם ואושר, כמו בערב הראשון ההוא.

      אני חייב לאהוד מנור הרבה מאד רגעים כאלה של אושר. במהלך השנים הבאות השתדלתי לא להחמיץ אף תכנית רדיו שלו. באותם ימי פוסט מלחמת ששת הימים שבהם רק החלו שידורי הניסיון של הטלוויזיה הישראלית, היו רק שלוש תחנות רדיו, ומעט מאד תכניות שבהם אפשר לשמוע מוזיקה עכשווית שאין לה דבר וחצי דבר עם שירים בנוסח "כל הכבוד לצה"ל". באותם ימים תכניות הרדיו של אהוד מנור היו איים קטנים של שפיות, חדשנות ועושר תרבותי. איים קטנים בים משמים של שידורי רדיו ניאו בולשיביקי, שהיה שופר התעמולה של ישראל הלומת הניצחון.

      אהוד מנור היה האיש עם הקול הסימפטי מהרדיו שבזכותו התוודעתי בפעם הראשונה למושגים חדשים כמו רוק פסיכדלי, רוק החוף המערבי, מוזיקת מחתרת בריטית, רוק מתקדם, וכל אותם זרמים מוזיקליים חדשים בזמן התהוותם. בזכות התכניות של אהוד מנור (בהמשך יחד עם רבקה מיכאלי ושאול גרוסברג) התחלתי לרדת לעומקם של טקסטים, למושגים בהפקה של יצירות מפתח ולפרקים החשובים בתולדות המוזיקה הפופולארית: מקול פורטר וגרשווין ועד לנון ומקארטני. מכאן ההתעניינות שלי במוזיקה הפכה לתחביב עיקרי, שהפך לתחביב אובססיבי, ובסופו של דבר למרכז חיי. אני לא יודע אם אי פעם הצלחתי להגיד את זה לאהוד באופן כל כך מדויק, אבל חווית ההאזנה לתכניות הרדיו שלו היתה בין החוויות המעשירות והמעצבות שהשפיעו על כל מהלך חיי, ואני חייב לו על כך תודה ענקית.

      מעבר לדעות קדומות

      יום אחד בסוף שנות השבעים, שנה אחרי שיהודית רביץ הופיעה לראשונה בפסטיבל הזמר עם "סליחות", יהודית חזרה מהאולפן וספרה לי שהזמינו אותה להופיע שוב באותו פסטיבל. יהודית עבדה אז על האלבום הראשון שלה, והיתה בעיצומן של הקלטות יחד עם מתי כספי. אני זוכר שהתגובה המיידית שלי היתה התנגדות. הבנתי שגם אצלה היתה התלבטות ונטיה לסרב לרעיון, אבל היא בקשה ממני להקשיב לשיר שהציעו לה לשיר. זה היה שיר שכתבו אהוד מנור ומתי כספי. יהודית הוציאה את הגיבסון הישנה והתחילה לשיר: "מישהו, מישהו דואג, דואג לי שם למעלה..." כשאקורד הסיום של השיר דעך, יהודית הסתכלה עלי וראתה את החיוך שהיה מרוח על פני. שוב האושר החד פעמי הזה. שיר חדש, מילים, מנגינה, גיטרה ושירה שמצליחים לדלג בבת אחת על כל הדעות הקדומות ולפרק את מערכות ההגנה.

      כמה שנים מאוחר יותר, לקראת אמצע שנות השמונים, עבדתי יחד עם סולו יורמן על איסוף החומרים והייעוץ האמנותי ל"אמצע ספטמבר", תקליט חדש של גלי עטרי. רוב החומר כבר נאסף, ואפילו יותר מזה. הרגשנו שבמכלול הקיים חסר "שיר אחד קטן", שיר צנוע, מינימליסטי, שיר שיוכל להיות שיר אחרון בתקליט. אני זוכר שיום אחד סולו הגיע עם שיר חדש של קורין אלאל ואהוד מנור. הוא שם את הקסטה בתוך הטייפ, וכולנו, גלי, סולו ואני, הקשבנו לגרסת הדמו הביתית של קורין ל"אין לי ארץ אחרת". ושוב הקסם הנדיר הזה. מי היה מעלה בדעתו שהשיר ה"קטן" של אהוד וקורין, שהקסים אותנו בהאזנה ראשונה, יהפוך להיות המנון של כל כך הרבה מחנות מנוגדים במדינה המשוסעת הזאת.

      נקי, תמים ויפה

      יש מידה רבה של תום, ניקיון, ויופי צרוף בשירים של אהוד מנור. מעבר לאהבת המילים המתחרזות והצליל הייחודי שנמצא ומתנגן בשירים של אהוד מנור, ישנו איזה קול תמים, ישיר, עממי ופשוט. זה אותו קול סימפטי של אותו איש חביב מהרדיו. לטוב ולרע, זהו קול של איזה קולקטיב ישראלי מהסוג שאולי כבר לעולם לא יהיה. אין התחכמויות מילוליות בשירים של אהוד, אין בהם ציניות בוטה, מחאה חריפה, שנאה עזה, רוע טהור, לכלוך או פסימיות מורבידית. הנחמדות של אהוד מנור ניכרת בכל מה שעשה. בהגשה הרדיופונית והטלוויזיונית, בכתיבה ובקשר האישי.

      באותן פעמים שיצא לנו להפגש ולעבוד יחד, למדתי להכיר את האיש מעט יותר מקרוב, וגיליתי אצלו נחמדות אמיתית ושלמה עם עצמה. הכרתי איש שדיבר בעיניים בורקות על הילדים וחיי המשפחה שהיו יקרים לו. הכרתי איש שכתב, שיכתב שוב ושוב, ועשה הכל מתוך צורך עמוק ואהבה אמיתית, יחד עם תשוקה והתלהבות נעורים. היתה בו איזו התמדה אופטימית, למרות ההצלחות הרבות שכבר ידע, למרות השנים הרבות, ולמרות הקשיים שאיתם נאלץ להתמודד במהלך השנים שבהן לא חדל לכתוב, לתרגם, ללמוד, ליזום, להמציא, לערוך, להפיק ולהגיש. מ"שיער" ועד שייקספיר, מ"אגדה יפנית" ועד "אבניבי", מתכניות הרדיו המהפכניות בגל הקל ועד תכנית הפופ הראשונה בטלוויזיה הישראלית. וזוהי רק רשימה חלקית וקטנה של פועלו התרבותי של האיש עם הקול הכי סימפטי בגלי האתר. אהוד מנור נראה לי תמיד אחד מאותם בודדים, שהיה בשל ובוטח דיו, כדי להרשות לעצמו להיות אדם נחמד ומאושר בחלקו. אני רוצה עכשיו להגיד לאהוד בעיקר תודה על אינספור רגעי קסם, עושר תרבותי ואושר אמיתי, רגעים שאהוד ידע לתת בדרכו החביבה שתחסר לכולנו עד מאד.