הבקרים לא יהיו אותו דבר

בשנים האחרונות יש משהו די קבוע בחיי. בכל יום מימות השבוע אני מסיים את תוכנית הרדיו שלי לפני השעה 11:00 ומודיע על תוכניתו של אהוד מנור, "מנור ברמזור", שתבוא אחרי החדשות. כמה דקות לאחר מכן לאחר מכן נכנס לאולפן אהוד מנור עם החיוך התמידי ועם ערמת הדיסקים המבולגנת ומברך אותי בבוקר טוב ויום נהדר. אתמול בבוקר זה נגמר.

החדר של אהוד, ששוכן בקומה השלישית בבניין של קול ישראל, היה ידוע כחדר הכי מבולגן בבנין. ערמות על ערמות על ערמות של דיסקים וסינגלים – האיש היה מוקף במוזיקה מכל הסוגים, תמיד. אהוד שמע כל דיסק שנשלח אליו, מכל אחד, בין אם הגיע מחברת תקליטים מכובדת ובין אם מאדם פרטי, אלמוני ככל שיהיה. הוא לא חיפש למתוח ביקורת, אלא רצה להיחשף ולחשוף אחרים לדברים שיוצאים בתחום המוזיקה. אם מישהו בארץ אמור להיחשב כמקדם מוזיקה ישראלית חדשה ולא מוכרת זה חייב להיות הוא.

מהמעט שהצלחתי להכיר אותו כקולגה לעבודה ב-88FM, דבר אחד בלט: האהבה שהוא פיזר לכל עבר. אהוד היה איש חיובי במלוא מובן המילה. אף פעם לא נגד, תמיד בעד או לפחות תמיד מוכן לשמוע מבלי להביע דעה נחרצת, תמיד נותן צ'אנס. עוד תכונה בולטת שלו היתה הצניעות הכמעט קיצונית שלו. בכל השנים האלו לא נשמעה ממנו אפילו מילה על שיר חדש שכתב או על אוסף חדש ומרשים של שירים. הוא תמיד דיבר בגובה העיניים ואל תשכחו שמדובר בחתן פרס ישראל. היה באהוד משהו אבהי ומבין, עם הרבה אמת בהליכותיו. הבקרים שלי כבר לא יהיו כפי שהיו. כל משפחת 88FM אבלה ומתגעגעת.