"בחברה טובה" הוא קומדיה רומנטית לא קונבנציונלית שמושא האהבה שבמרכזה הוא הקפיטליזם האמריקאי הישן. כוכב הסרט הוא החלום האמריקאי של טיפוס בסולם הכלכלי באמצעות התמדה, הגינות וכשרון, אשה נאה ואוהבת, שתי בנות חייכניות, ארוחות ערב משפחתיות ונינוחות וגדר כלונסאות לבנה בכניסה. הקלישאה האמריקאית הכי שחוקה בארסנל ההוליוודי מופיעה בסרט כאהוב האולטימטיבי: אמין, רחב כתפיים, טוב לב ושובב לפרקים.
הסרט מפגיש בין דן פורמן (דניס קוויד), מנהל מכירות וותיק ובכיר במגזין ספורט, לקרטר דורייה (טופר גרייס החמוד מ"מופע שנות השבעים"), מצליחן צעיר בן 26, שהגיע למלא את מקומו של פורמן מטעם תאגיד ענק שהשתלט על המגזין. על הדרך פוגש דורייה את אלכס בתו היפהפיה של פורמן - סקרלט ג'והנסן בעוד תפקיד לוליטה ובודק אותה מקרוב, קרוב מידי. במפתיע, סיפור האהבה החרמני שמתרקם בין דורייה לאלכס הוא לא הגרעין הקשה של הסרט. הבמאי, פול וייץ, האיש שהביא לעולם את "אמריקן פאי", החליט לעבור מהעיסוק בשפיכה מהירה לתוך עוגת תפוחים לקונפליקט העדכני והלוהט: מה קורה כשגלובליזציה פוגשת את הדוד סם. רוצה לומר, נעמי קליין לעניים מאוד, כאלה שלא היה להם כסף לקנות את "נו לוגו".
קונגלומרע
דורייה, בגילומו החיננני וכובש של גרייס, חושף את ההצלחה התאגידית במערומיה. הוא בודד, חוטא לאמת הפנימית שלו (סרט שמתבוסס בקלישאות יקבל כאלה גם בביקורת) ומוצא עצמו מתמודד עם רגעים קשים של פיטורים אכזריים. פורמן, לצורך העימות האידאולוגי, הוא הקפיטליזם האמריקאי הישן, ההגון והחיובי. כמיטב המסורת ההוליוודית של שחור ולבן, בעוד התאגיד הוא הרשע האולטימטיבי, הכלכלה ה"חופשית" שמייצג פורמן היא הפיתרון לכל צרותינו. אסור להתבלבל - הטריילר של "בחברה טובה" עשוי ליצור את הרושם כי מדובר בקומדיה רומנטית משעשעת וקלילה. אמנם מדובר בסרט הוליוודי אוורירי שרק מתיימר להעמיק, אך הוא משובץ לכל אורכו ברגעים מדכאים, שלקוחים משגרת חייהם של הפועלים החדשים. עם זאת אין צורך להיסחף, הדאחקות לא נעדרות מהסרט. אמנם מרבית הקטעים הקומיים צפויים ושחוקים, אך טופר גרייס, פלא ליהוקי שכמותו, מצליח לעמעם את כל השאר ולזרוח כמו שרק הוא יודע. כמעט כל משפט מצליח להישמע בפיו חינני, מרגש או הורס, תלוי מה הדרישה.
מעניין לבחון את המפגש בין קוויד לגרייס. בדומה למתרחש בסרט, גם על הקאסט נאלצים הוותיק והצעיר לעבוד זה לצד זה ולהשאיר את האגו בקרוון האיפור. גרייס, טירון בתולי במושגי הסצינה, לוקח בענק את קוויד השחקן הכי פלקטי שיש. שלא כמו בסרט, הילד מנצח את הסבא ומשאיר את קוויד עם הבעת הפנים האפקטיבית היחידה שלו. דניס קוויד הוא נושא נפרד לחלוטין שיש להידרש אליו פעם - שחקן רע מאוד. אין דרך רכה יותר לומר זאת. בנוסף קוויד גם מקפיד לבחור בתקופה האחרונה תפקידים שביקורת חברתית לצדם. אמנם ביקורת זו אינה אפקטיבית, שכן זה בלתי אפשרי בקונטקסט ההוליוודי, אך היומרה, והאמירה דרות זה לצד זו לפחות בשלושת סרטיו האחרונים. קוויד גילם את הבעל ההומו ב"הרחק מגן עדן" שתוקף את השמרנות והצביעות האמריקאית, את המטארולוג האידאליסט ב"היום שאחרי מחר" שבחר באיכות הסביבה כאג'נדה פוטוגנית וכעת ב"בחברה טובה" הוא יוצא להילחם בגלובליזציה. מעניין מה היה קורה אם קוויד היה מסוגל לייצר מנעד רגשי ולו הזעיר ביותר באי אלו מתפקידיו, אם היה אושייה בעלת כוח והשפעה בהוליווד, לו במקום להיות דניס קוויד הוא היה קצת טום קרוז.