אין לי עיר אחרת

לפני שעה סגרנו את הגיליון האחרון וקיפלנו בתוכו 25 שנות "העיר". חלק העדיפו לחמוק החוצה בזריזות, להימנע מהסנטימנטליות שבאוויר. היו שבכו. אחרים הבטיחו לשמור על קשר, לעדכן אם נמצאה עבודה ראויה. המנוסים ידעו שלא בטוח שזה יקרה. החזקים ישרדו, ביניהם גם חלק מהמוכשרים. החלום של מרבית החדשים התנפץ בלי יכולת לאגד את הרסיסים. בחודשים הספורים שעבדו לא הספיקו לבנות את מה שעיתונאי צריך כדי לקיים קריירה – שם. נשארתי בחדר לחשוב על אנשים שבאמת אהבתי, יותר מכל מקום עבודה אחר.

מה שבעיקר מתסכל זה שבתוך כל הדיבורים על תקופה שנחתמה בעיתונות המודפסת, אנחנו, הצוות שהחל לעבוד עם העורך האחרון איתן מרקוביץ' לפני פחות מתשעה חודשים, היינו רק נושאי הלפיד. לא הספקנו להטביע חותם, בסך הכל העברנו את הדגל בפעם האחרונה.

הספדים רבים נכתבו השבוע על המקומון המשמעותי; פתאום כולם היו על אלטלנה. אפשר להבין את התחושה: "העיר" היה יותר ממקומון – מודל, מקור השראה, הוכחה שעיתונות טובה עושים באהבה. עכשיו לא עושים אותו בכלל.

המצב הנוכחי בעיתונות המודפסת, כמו שבוודאי כבר שמעתם, עגום. פרדוקסלית, ככל שהעיתונות הפכה חופשית, אנטי ממסדית ועוקצנית יותר היא גם איבדה מהפלורליזם שלה. בעוד שהיום, שלושת העיתונים הגדולים משרתים את אותה אידיאולוגיית ליכוד-עבודה-מר"צ, דווקא בשנות החמישים, עת הייתה מפלגתית וסקטוריאלית, העיתונות הייתה מעניינת יותר: המאץ'-אפ בין "סולם" של יוצא הלח"י ל"דבר" של מפ"ם היה מרעיש; המתח התרבותי בין מעריצי אורי צבי גרינברג ליצחק בן אהרון היה מחשמל. אז יכולת לחוש את הרעד שבין האותיות, לא רק לקרוא גבבת מילים. "העיר", במובן מסוים, היה אולי השריד האחרון לעיתונות אלטרנטיבית, ולכן הסיפור שלו נוגע ללב, גם עבור מי שלא אהד את תכניו ואף שלמען האמת בשנים האחרונות איבד מחשיבותו.

לא אוהב את הדיבורים על "ההם שם למעלה", למרות ששמעתי לא מעט ניסוחים מסוג זה בשבוע האחרון. ההחלטה נחתה עלינו במפתיע, כי עבורנו זה היה רק הגיליון השלישי מאז העיצוב החדש. זה היה מכעיס לא רק משום שבנינו על קדנציה של ארבע שנים לפחות, אלא בעיקר משום שבמצבה המדכדך של העיתונות, היינו אולי האחרונים שהאמינו שעדיין אפשר להמציא את הגלגל מחדש מבלי להחליף מכונית.

האנשים שהחליטו על השינוי – מעתה העיתון יתמקד בצרכנות ובחדשות מקומיות, כמעט בלי מגזין וללא מוסף תרבות בכלל – אינם טיפשים, ביניהם אנשים רבי זכויות כמו עמוס שוקן ויוסי קליין. מבחינה כלכלית, "העיר" קרס. לא נותרה להם ברירה. השאלה היא האם התוכן היה הבעיה, או שמא נקלענו לתקופה עכורה שראוי היה לאתר דרכים אחרות כדי להיחלץ ממנה.

התשתית של "העיר", עיתון שבזז בחמדה את הצדדים הפחות פרונטליים של החיים – תרבות, אמנות, ספורט ואידיאולוגיה – והפך אותם למושאי סיקור מרכזים, תיאסף אל אבותיה. זו התשתית שהפכה אותו למה שהוא. המקומון היחידי שאיכות הכיסוי שלו עולה בהרבה על תחומי מחייתו בדוכנים. נקווה ש"העיר" במתכונתו החדשה יצליח. במצב הנוכחי כל הצלחה מודפסת חשובה לאוהבי עיתונות, אבל זו כבר לא תהיה הצלחה שתרשם בדברי הימים של העיתונות הישראלית, אלא הישג כלכלי שיעניין יותר את קוראי "דה מרקר" מאשר את מנויי "העין השביעית".

האמת מחייבת להודות שגם אנחנו, בעידן שאחרי אמנון רבי, לא הספקנו לאתר את המתכון המדויק. לא היה לנו זמן וגם לא מספיק כסף, אבל ניסינו. המדור של דודו בוסי היה המודל – כתיבה גדולה על אנשים קטנים; מיני מגזין-חדשותי-מקומי. הישג נוסף היה מדור העובדים הזרים של עזיז דיוף - העובד הזר הראשון שזכה לסקר את התחום בו הוא חי. אבל היו מגרעות: עצם העובדה שבין כל הניסיונות לרענן לא הזדקרה הבעיה ש"העיר" היה למקומון תל אביבי בלי גרסה אינטרנטית, אומרת משהו.

"העיר" הוא לא רק הסיפור של עצמו, הוא סיפור טוב להאיר דרכו את שלב הרמת הידיים של כל העיתונות מול האינטרנט והטלוויזיה המסחרית. חשבון הנפש שהעיתונות צריכה לערוך עם עצמה נחוץ. אולם המגמה הנוכחית שמושלת בעיתונות המודפסת שגויה. היא מזכירה את הצעדים המדדים של ערוץ 10 בעקבות ערוץ 2 בראשית דרכו. המציאות הוכיחה שרק כשחדל להעתיק ממתחריו נרשמה לו עדנה.

הגישה הנוכחית המצמצמת את הטקסטים, רודפת אחרי הזנב של האינטרנט. הלחץ שיוצר המשבר מסמא את עיני קובעי המדיניות המודפסת מלהבחין בתמונה המלאה. הצורך של בני אדם לקרוא קמאי. משחר הציוויליזציה בני אדם כתבו וקראו, בין אם זה כתב יתדות, מגילות קלף או דפוס. באינטרנט אי אפשר לעת עתה לדפדף, להשתהות עם הנייר. העיתונות המודפסת לא מתה, אבל המפתח להחייאתה נעוץ בהחלפת כל הצילינדר. הנתיב בו העיתונות צריכה לצעוד הפוך: דווקא להתרחק מהאינטרנט והטלוויזיה, להעמיק בפרשנויות וסיפורים על חשבון החדשות שממילא יגיעו מהר יותר דרך האלקטרוניים; המודפסת צריכה להשתדרג ככתב עת קליל, יצרי, חכם ומשעשע, שם אין לה מתחרים. אולי אפילו לחזור להפצה בערב, כשלאנשים יש יותר זמן עם עצמם; ממילא כבר אין ערך לידיעה שקיבלת בבוקר ועוסקת באמש המדווח לעייפה בטלוויזיה.

נשארתי בחדר וחשבתי שבטוח יש אופציות נוספות לעיתונות, אבל דודו בוסי נכנס ואמר שהרגע הודיעו לו שאבא שלו מת. "העיר" נהיה פתאום רק מקום עבודה.