נתחיל מהשורה התחתונה, אהוד מנור היה איש מקסים וחביב. באופן אישי אני אוהב רבים מהשירים שלו. כמובן שלא את כולם, האיש היה מכונה מטורפת לייצור פזמונים, ולצד יצירות מופת כמו "ברית עולם" הוא כתב גם תקליט שלם לאורי פיינמן, ואת השיר "זה רק ספורט" לדפנה דקל. אהוד מנור כתב הרבה מאוד שירים. הוא לא עבד על מחשב אלא רק על נייר, ולכן על פי הערכות של ארגון גרינפיס, מותו הוא הזדמנות פז לאושש את מצבם של יערות הגשם בברזיל. האיש כתב מהר והרבה, ושילמו לו היטב. זאת הסיבה לכך שהשיר הראשון שכתב, "הבית ליד המסילה", כבר לא יצליח לתאר את הווילה שהמנוח התגורר בה בסוף ימיו.
אולם כל הדברים הטובים הללו לא יגרמו לי לברוח מחובתי המוסרית כסטיריקן, ובה אציין אי אלו זוויות משעשעות שמוצא הקומיקאי בכל מצב בחיים, ויהיה גם מותו של הנחמד והמוכשר באדם. כי המוות הוא בסופו של דבר המצב הקומי הבסיסי ביותר - אדם שוכב לו כאילו ישן, ואילולא הזבובים שמרחפים מעליו והעובדה שכולם בוכים מסביב, אי אפשר היה לנחש שלא מדובר בשינה בפה פתוח.
לאט לאט מתאספים ידידיו ומכריו כדי לנצל את ההזדמנות ולדבר על עצמם. ורק הגיסה בפינת החדר עוברת בשקט על המסמכים במגירה של המזנון ומנסה למצוא את הרשיון של האוטו שהמנוח החביא בעיוורון לעתיד לבוא, ואולי גם את פוליסת ביטוח החיים של זכרונו לברכה, שתבהיר סופית האם בתום השלושים האלמנה תוכל לשפץ, או אפילו לעבור דירה.
הטור הזה נכתב לפני ההלוויה, ועל פי הדיווחים צפוי שם מופע אמנותי מרשים. חנן יובל ישיר את "אתם זוכרים את השירים" ואז רופא מבית החולים הסיעודי יעבור בקהל המזדקן ויאסוף למחלקת תשושי הנפש את חולי האלצהיימר שלא זוכרים אפילו את חנן יובל, ובטח לא את השירים. אחר כך מתי כספי ישיר את "מישהו", ויערוך יחד עם אשתו הפולגימית טקס ריקוד בעירום של עדי יהווה, ויזרוק צלב לקבר של אהוד.
אחרונה חביבה תשיר גלי עטרי את השיר "אין לי ארץ אחרת" וכולם יהנהנו בהבנה, כי אחרי הכל משפחת עטרי באה מתימן, ובאמת אי אפשר להחשיב את המקום ההוא כאופציית מגורים אלטרנטיבית. בואו נגיד ככה, באף מקום בעולם, אין תורים בשגרירות התימנית של אנשים שרוצים להוציא דרכון שני. אגב, חברת אקו"ם הודיעה שכדי לחסוך עלויות, המבצעים את היצירות בהלוויה יוכלו לשלם את הכסף ישירות ליורשים החוקיים מיד בתום הטקס.
תזמון זה הכל
ההספדים על אהוד מנור מבהירים למעלה מכל ספק שמותו לא תוכנן בעת הנכונה. האיש מת מאוחר מדי, ובשנה הלא נכונה. אחרי נעמי שמר, עוזי חיטמן ואריק לביא לא נשארו באמתחתנו הרבה משפטים מקוריים שאפשר להגיד בהספדים על אנשי שירים נוספים. הלך לעולמו כותב השירים הלאומי - אה, אמרנו כבר על נעמי שמר. גדלנו על השירים שלו - אז מה, גם על השירים של עוזי חיטמן. היה לו קול מקורי בזמר העברי - את זה אמרו על אריק לביא. מה יקרה אם שרהל'ה שרון תמות בשנתיים הקרובות? איך יציג את מותה קריין החדשות, "עוד זמרת לאומית מתה, ונעבור לידיעה מקורית"? כל כך הרבה פעמים שמענו השנה שפלוני תמצת את ההוויה של חיינו לתוך שירים, שנדמה לפתע שזאת משימה קלה ביותר. כמעט כל מי שמת הצליח לעשות את זה, אז מה הביג דיל?
ההספדים שחולקים למנוח חורגים לעתים מגבול הטעם הטוב. זה המקום והזמן להכחיש את השמועה שהסתובבה באינטרנט וטענה כי אהוד מנור נמצא מת לאחר שהאזין לחמש שעות של אוסף מדיה דירקט של השירים שלו. זה פשוט לא נכון.
שושנה דמארי סיפרה לכתבי האינטרנט על חיבתה לאהוד מנור, וציינה באכזבה שרק אנחנו הרעים נשארים מאחור. דמארי מציגה עמדה קצת פסימית לחיים ובהחלט לא צריכה לפסול שיחה דחופה עם הפסיכולוגית שלה. למה שושנה חושבת שהיא רעה? למרוח יוגורט על הגוף ולבקש מהגנן שילקק זה קצת קינקי, זה לא אומר שאת רעה, שושנה.
אנשים ברחבי הארץ מדברים באהבה על הפזמונאי האהוב. הם מספרים מתי פגשו את אהוד מנור, הם אומרים אחד לשני כיצד השירים שלו ריגשו אותם, ומתארים בפרוטרוט את טיפול השיניים השבועי שלהם. אני יודע הנושא האחרון עלה רק בשיחה שלי ושל אמא שלי, אבל היא התעקשה להכניס לעניין את מותו של אהוד מנור. "כשהקצב הזה לקח את המקדחה והתיישב לי על הטוחנת האחרונה שנשארה לי, אני התחלתי לצעוק 'אחי הצעיר יהודה, האם אתה שומע...'".
ברבים מההספדים אוהבים לציין כי אהוד מנור נחשב לפזמונאי גדול, להבדיל אלף אלפי הבדלות ממשורר. ההבדל בין פזמונאי למשורר הוא הבדל אמנותי, וקשור לבחירה הפנימית הסטרוקטורליסטית והלא מודעת של הפזמונאי לגבות אלף דולר על כל שיר שהוא כותב, לעומת המשורר שבדרך כלל מת ברעב ומוכן שילחינו את השירים שלו בחינם, רק שמישהו יקרא אותם סוף סוף.
ותודה על מדונה
אולם מעבר לפזמונים, התרומה הגדולה ביותר של אהוד מנור לתרבות הישראלית קשורה לטלוויזיה. "עד פופ", התוכנית שהנחה, היא ללא ספק תוכנית הטלוויזיה החשובה ביותר ששודרה בארץ בשנות השמונים, ויסלחו לי יוצרי התוכניות מוקד, ערב חדש, דובי דוברמן בדרכים ופסוקו של יום. "עד פופ" היתה בשביל הדור שלנו מה שכוכב נולד היא בשביל הדור הזה - יצרנית הפנטזיות המיניות הגדולה ביותר בגיל ההתבגרות.
אני זוכר את הרגע ההוא בתחילת שנות השמונים, כאשר אהוד מנור הפציע על המסך וסיפר לנו על זמרת חדשה בשם מדונה, מישהי פופולרית בארצות הברית שיצרה את אחת מאותן יצירות צעירות ופרועות המכונה קליפ. הוא דיבר ודיבר על הקליפ, הסביר לנו שהתמונות מלוות את המוזיקה, ושאין שום בעיה בטלוויזיה שלנו, זאת לא תקלה טכנית. אבל הוא לא אמר את מה שהיה צריך להגיד. הוא לא הזהיר אותנו ממה שהולך לקרות בדקות הקרובות, הוא לא אמר להרחיק אנשים עם קוצבי לב מן המסך. כולנו ישבנו שם ליד אבא שלי על הספה, כל ששת האחים לבית לוי, והסתכלנו במדונה ששרה את "כמו בתולה".
לא הקשבנו למילים. להבדיל מ"בשנה הבאה נשב על המרפסת", המילים לא היו החלק החשוב בשיר. למעשה, עד הסרט כלבי אשמורת לא שמתי לב מה היא שרה שם בכלל. כולנו ניסינו לקפוץ בין המחשוף עם הצלב של מדונה, הישבן המתנועע, הגבות שלא עברו מריטה והאריה המטופש שהסתובב ברקע כגחמה של במאי שראה יותר מדי פתיחות של סרטים עם האריה השואג. מדובר בעשרים שנה לפני המצאת הוויאגרה, אבל באותו יום לא היה בית בישראל שהיתה בעיה להשיג בו זיקפה.
לא ידענו שיום אחד מדונה תחזור בתשובה, לא חשבנו שיום אחד היא תלמד קבלה עם אקי אבני במתנ"ס בברלי הילס, כל מה שידענו זה שאנחנו הולכים לחלום חלומות ארוטיים הלילה, ומלמלנו תודה לך אהוד, תודה לך אהוד. יהי זכרו ברוך.