צרת רבים

חמש שנים עברו מאז שיתוף הפעולה האחרון בין אתניקס לאייל גולן, ונדמה שאותו ציוות נושן ממשיך לרדוף את כל הנוגעים בדבר. גולן ואתניקס, ההרכב שדחף אותו קדימה, בחרו לשחרר בו בזמן שני אלבומים חדשים שלכאורה אין ביניהם כל קשר. גם רשימת המוזיקאים המעורבים בשני האלבומים כמעט אינה כוללת הצטלבויות (רק סינגולדה לא מכזיב ודופק הופעות אורח בשניהם), ובכל זאת נדמה שיש כאן יותר מצירוף מקרים. כי חוץ מעבר מפואר, אתניקס ואייל גולן חולקים כרגע גם משבר יצירתי. ההיסטוריה של נחמה את קליסקי אמנם ארוכה ומתפתלת יותר מזו של גולן, אבל גם אלה וגם זה חוו כבר יותר מפעם אחת את הלמעלה ואת הלמטה של תעשיית המוזיקה בארץ. נכון לימים אלה, הם תקועים במקום לא הכי טוב באמצע. זה לא שלא שומעים את גולן ברדיו, וגם אתניקס עוד איכשהו מחזיקים ראש מעל המים של המצעד. אבל איפה האטרקציה התקשורתית, איפה האירוע, מי בדיוק מצפה בכליון עיניים לאלבומים החדשים הללו?

במקרה המיוחד מאוד של אתניקס, אפשר אולי לסכם ולקבוע שהשאלות האלו איבדו רלבנטיות: את המשבר הקיומי אתניקס מנצחים במלחמת התשה. כל אלבום שלהם בשנים האחרונות הוא סוג אחר של התמודדות עם השאלה "לאן עכשיו?", אבל העובדה שאלבומים כאלה לא מפסיקים לצאת הופכת את השאלה לקצת דבילית. מה זאת אומרת, "לאן עכשיו", לאלבום הבא, כמובן! פעם זה דאנס, פעם רוק יומרני, לפעמים מזרחי מסולסל ומדי פעם פופ ארצישראלי ממוצע. כעת, אור לאלבומם ה-14 במספר, כשהם ההרכב הפופולרי הכי ותיק בארץ, הם נמצאים במקום שהוא מעבר לכל שיפוט. מה אפשר לומר על האלבום החדש שלא נאמר כבר על האלבומים הקודמים? שהם מיצו את עצמם? פאסה. שהם חוזרים לעצמם? פאסה קומפוזה. שהם חוזרים על עצמם? אנחנו חוזרים על עצמנו. אתניקס הם פשוט מה שהם: מכונת ייצור להיטים חביבת ועדי עובדים, שגם אם האפקט המסחרי שלה נשחק קלות לאורך השנים, ממשיכה להוכיח אפקטיביות בהתמדה ובנחישות. יותר משהחדש של הקליסקים והנחמות – אלבום נטול צבע שנח בערך על קו האמצע בין הפאזה הרוקית לדאנסית – הוא אסופת שירים שנמדדת בפרמטרים מוזיקליים, מדובר בפיסת מציאות מנחמת. "אמריקה" הוא הוכחה שגם בארץ אוכלת יושביה יש דברים שאפשר לסמוך עליהם. שימשיכו להיות שם, שישמרו על יציבות. עד כמה שאפשר, הדברים האלה גם נאמרים בלי ציניות: מיליארד מבקרים כבר המליצו לאתניקס לפרוש, ומצאו את עצמם בלי עבודה הרבה לפני שנגמר הסוס לנחמה וקליסקי. החתום מטה אינו מתכוון להיות המיליארד ואחד.

יכול להיות שגם אייל גולן בונה על נישה בורגנית דומה לזו של המנטורים שלו, מה שאולי מסביר למה "מציאות אחרת" יצא כל-כך פרווה. ברור, בכל אופן, שגם אם יזכה להצלחה מכובדת ואפילו גדולה, "מציאות אחרת" הוא לא האלבום שיחזיר את גולן לצנטרום של הפיילה, כפרסונה בימתית. ממש כמו "אמריקה", גם החדש של גולן הוא אלבום ישראלי לכל המשפחה, שמשאיר מאחור את המלודיות המזרחיות ("מלכת היופי שלי" ועוד אחד או שניים נוכחים בו על תקן פוליסת ביטוח בלבד), ועטוף באלקטרוניקה ידידותית למשתמש. מה שנקרא, בלונדיני עם עבר שחור. הבעיה היא שגם אם גולן החליט לעבור לפאזה רצינית, השירים שהוא מבצע לא עברו את השדרוג שהתדמית שלו עברה. שיר אחד של מיקי שביב הוא עלה תאנה קטן מאוד, ויוסי גיספן עודו אחראי על רוב התמלילים.

נכון שהשירים של גולן כבר פחות מביאים אותה בהגנבה ויותר מתאימים להשמעה אחרי פיגוע, אבל האיש כנראה מפחד מנגיעה ברעיונות יותר מעניינים. זה לא מפתיע: כולנו זוכרים איך נגמר הניסיון שלו להקליט אלבום שלם עם ארקדי דוכין. יש פה מן הסתם גם שיקולי קריירה כאלה ואחרים, אבל לטווח הארוך גולן כנראה עושה טעות. האלבום החדש שלו הוא מוצר סביר, אבל מרוב מאמץ לרצות את כולם, הוא רחוק מלהצדיק את מעמד הכוכב מס' 1 שגולן שואף אליו. להיטי קוטג' איכותיים זה לגמרי לגיטימי אם אתה אתניקס, אבל אייל גולן אמור לדרוש מעצמו יותר.

אייל גולן, "מציאות אחרת" (מירו את עדן הפקות)

אתניקס, "אמריקה" (פונוקול)