פיליאס פוג

אנדרו ברודר מפתיע שוב. נער הזהב של נינג'ה טיון עוזב סוף סוף את הלייבל שבו הרגיש כה חריג, ויוצא להרפתקה חדשה ומסעירה בשלוחת ההיפ-הופ המשובחת של וורפ, לקס. הפעם, כפי שיכולתם להבין מהאי.פי האחרון או מהפרוייקט Hymie's Basement עם הראפר מקבוצת אנטיקון, Why, הוא קודם כל סינגר/ סונגרייטר ורק אחר כך טרנטייבליסט, אקספירמנטליסט ועוד כל מיני דברים שלא מתחבבים על האוזן בקלות.

הדרך הארוכה שעשה מאלבום בכורה מעורפל ואווירתי דרך אלבום שני מעורפל גם הוא, שהתבסס על שירי לו-פיי במבנה לא ברור, מסתיימת בינתיים באלבום הקונבנציונלי ביותר שלו. אם היינו מחפשים קלישאות היינו אומרים שזה אלבום בוגר, אבל האמת היא שמדובר פשוט בהתקדמות. ולמרות כל מה שנאמר עד כה, אל תטעו. אם קיבלתם את הרושם שמדובר בילדון שהתחיל בעולם ההיפ-הופ והתגלגל להיות סינגר/סונגרייטר סטנדרטי, צריך לומר מראש, שלעומת כל שיבוט ניק דרייקי שתוכלו להעלות על הדעת, השירים של פוג ישמעו כמו קריאה לג'יהאד עולמי. אותם שירים יעברו אחר כך עוד אלפי שעות אולפן שינוצלו על ידי פוג להוספת לופים וסאונדים מוזרים, ויגרמו לאנשים שמעדיפים בלדות על האהבה שלא תשוב לרוץ ליער הקרוב ולחפש זאב שיסכים לאכול עבורם את האלבום של דמיאן רייס.

The Rabbit"" למשל, מתחיל בחצי שירה-חצי דיבור שבהן ברודר שואל "אתה יודע מה אומרים על לעשות כביסה ביום ההולדת שלך?" כל זה על רקע לופ שהופך בפזמון לפסיכדליה שנשמעת כמו משהו שיכול היה לצאת מהפה של סימיאן. "Hummer", שהופיע גם כקטע הנושא באי.פי האחרון, נשמע יותר מכל דבר אחר כמו חצי מהבי-סיידים שרדיוהד הוציאו בתקופת "אמניזיאק".

"th Avenue Freakout10", פאראפרזה על שיר של ברוס ספרינגסטין, הוא קודם כל אלבום של אנדרו ברודר ורק אחר כך אלבום חדש של פוג. כך או כך מדובר באלבום בלי רצועות חלשות, משהו שאסור לכם להחמיץ.

פוג, "10th Avenue Freakout" (אם.סי.איי, Lex)