מדברים גולו גולו

ושוב אנו נדרשים לשאלה - הקולנוע הישראלי לאן. וגם מדוע. לפני כחודשיים כתבתי רשימת ביקורת על "מרס תורכי" וסיימתי במילים: "ניסינו, לא הצליח". "כיכר החלומות" של בני תורתי מתאמץ מעט יותר. אחי, שצפה איתי בסרט, זרק לי נקודה למחשבה כשאמר שאילו לסרט היו קוראים "כיכר מווגאדש", והוא היה פרי מצלמתו של הבמאי האפגאני הנודע שיראן מגבליאן, או תוצאה של עבודה מאומצת בחדר העריכה בטהראן, הרחק מעיניהם הבוחנות של אנשי משמרות מהפיכת האייטולות, היינו כולנו מתייצבים לפי סדר הא"ב כדי לגמור את ההלל על הדליקטס האתני הפולקלוריסטי האותנטי הזה שנקרא, כזכור, "כיכר מווגאדש".

אבל, מה לעשות, כיכר מווגאדש רחוקה מכאן, ובני תורתי אינו אזרח בנגלדש. הוא ישראלי, דובר עברית, וכזה גם "כיכר החלומות". כיכר החלומות מצויה אי שם בדרום תל אביב הרחוקה. שוכנים בה כל הפרצופים הפולקלוריסטים/אתנים/אותנטים שלנו, שלנו. זאת אומרת שלקוחים מספר זכרונותיו של בני תורתי שכתב וביים. הנה צמד האחים שאביהם בעל הקולנוע קרא להם בחלום הלילה לחדש את מפעל חייו. הנה הוא הסרט ההודי שרץ לאורכו של כל הסרט בתזזית אינטר-טקסטואלית ומהווה דמות מראה לסרט שלנו, שלנו. הנה הן הדמויות הצבעוניות המשתעשעות בתרמיות קלפים על המדרכה. הנה הוא הקירח ששם את קסדתו על הרצפה כנגד הימור על הקלף הזוכה. הנה הקסדה מסתברת בעצם להיות פיאתו של יוסף שילוח. הנה יוסף שילוח עושה למצלמה עוד קצת "גולו גולו". אותנטי.

סיפור על חלום קטן המתנייד בתוך רקע מיניאטורי. אנשים שהיקף ענייניהם כבוטן, אך הלב יוצא אליהם באמפתיה וברחמים. שהרי הם משלנו, שלנו. וברקע, כל הזמן, החלום הגדול על לעשות - ואולי להיות - סרט הודי. שהרי שם, בארץ הקארי, הם יודעים איך לעשות קולנוע. את הקולנוע שלהם, שלהם. והוא, על כל תחלואיו, נמלצותו והקיטשיות האידיוטית שלו, טוב משלנו, שלנו. כך בני תורתי. נא לא לבלבל איתי, בבקשה.

אבל למרות זאת, ואולי רק משום שהסרט אינו דובר פקיסטנית, מלוהק אלבנית ומדובב לסרבית, שווה לצפות בו. גם משום שהוא הסרט הישראלי הטוב ביותר שהוצג עד כה על האקרנים. גם משום שיש בו - בהן צדק - כמה רגעים משעשעים ביותר. גם משום שבני תורתי לא אשם שכולם מפמפמים לו בראש שכאן לא אזרבאייג'ן, וגם משום שבאופן המוזר ביותר, הסרט מצליח לעורר נוסטלגיה לאותנטיות אבודה, לפולקלור ישראלי רחוק מכולנו. כולנו.