"רובוטס" הוא סרט האנימציה השני של אולפני פוקס, במסגרת עבודתם המשותפת עם "בלו סקיי". בקרב האימתנים בין דיסני/פיקסאר (שותפות שמתפרקת השנה) לבין דרימוורקס, דווקא פוקס הפתיעו לפני שנתיים עם "עידן הקרח" המרענן, עם אנימציה ממוחשבת שונה, בוגרת וסולידית, סיפור מרגש והומור חף מחנופה. כעת הם וצוות "עולם הקרח" מדלגים טכנוולוגית כמה אלפי שנים קדימה למקום היפותטי לחלוטין, וממשילים את "איפשהו-באמריקה" לעולם שכולו רובוטים.
רודני קופרבוטום (קולו של יואן מקגרגור) הוא ממציא צעיר ובן למשפחה ענייה שיוצא לשנות את העולם ולכבוש את העיר הגדולה. כשהוא מגיע אליה, מתנפצים חלומותיו והוא מגלה שאת התאגיד שלמד לאהוב כילד בזכות דמות אב מיתולוגית בשם ביגוולד מנהל עתה ראצ'ט, טכנוקרט נבזי הנשלט בידי אם פסיכוטית, שחיה בעיר תחתית וניזונה מחלקי רובוטים מותכים, או משהו כזה. ראצ'ט מבקש להשתלט באמצעות התאגיד על העיר ולגרום לכל הרובוטים לשדרג עצמם במחיר מופקע או להחליד עד מוות. שדרוגים-יקרים-אך-הכרחיים בכל שני וחמישי? האם מישהו מנסה לסגור חשבון עם מיקרוסופט? לא ברור. רודני וחבורת הרחוב שמאמצת אותו יוצאים למאבק, ונחשו מה קורה בסוף.
ההומור של "רובוטס" ילדותי אך הסיפור חי ברובו במסגרת של מסרים בוגרים, כשהוא מביא שוב את התמה האנטי-קפיליסטית שמערבבת נוסטלגיה לאמריקה המשפחתית והחמה ששקעה בביצת הציניות לפני כמה עשורים. הוא דומה בכך לסרטים רבים שיוצאים עם המסר הזה (השבוע, למשל, "בחברה טובה") ומוציאים מן המשוואה את הסוציאליזם, לטובת עימות בין הקפיטליזם הישן (והטוב) לבין הקפיטליזם החדש (והרע). מוזר, לאור העובדה שהאולפנים ההוליוודיים הם ברובם שיבוט גנטי של מיזוגים ורכישות תאגידיות מהזן שנעמי קליין כל-כך שונאת. זה מוזר עוד יותר, מאחר ופוקס היא אולי הקונגלומרט התקשורתי השנוא ביותר מן הבחינה הזו. אולי כתוצאה מהפרדוקס הזה, התסריט של "רובוטס" לוקה בשבלוניות וטרחנות, וההומור החביב מנסה, אך לא תמיד מצליח, לפצות על כך.
בגזרת הדיבוב האלי ברי חיוורת ממש כמו בחיים, רובין וויליאמס היפראקטיבי כרגיל (ואין זו מחמאה אם כי ההפך הגמור), מקגרגור סביר ורק גרג קיניר כראצ'ט, הארכירשע, עושה עבודה "מבריגה" (כמאמר הפרומו). האנימציה של רובוטס, ולא רק בזכות העושר הוויזואלי ועבודת המחשב המוקפדת, מנצחת את הספקות באם להכתיר את הסרט כהצלחה או לא. "רובוטס" מציג עולם שופע דמיון, ואם בסרטים של אולפנים אחרים השיווק הדואלי (למבוגרים ולילדים) הוא באמצעות הפרדת מסרים בסיפור, כאן דווקא המפרט הויזואלי הוא שמציג את הסאבטקסט המאפשר לשני הקהלים למצוא את סיפוקם. במילים אחרות - אם כבר סרט קליל ו"לא רע", תמיד עדיף שזה יהיה סרט אנימציה.
הסבון בכה מאוד
לעומת אנימציית המחשב של הגדולות, מוציאה רשת ניקולודיאון המוטרפת את "בובספוג: הסרט", באנימציה הפשטנית שאנו מכירים מהטלווזייה, המבוסס על סדרת הקאלט הפסיכוטית שלהם שבה מככבים אותו ספוג ים, נושך ספוגים בפוטנציה, וחברו הדביל פטריק, כוכב ים אופטימי במיוחד, כשמלבד המדבבים הקבועים מתארחים כאן אלק בולדווין, סקרלט ג'והנסון וגם דיוויד הסלהוף בתפקיד עצמו (בשר ודם, לא אנימציה), שמרטיט את ליבו הספוגי וההומואי של בובספוג ונותן את הופעת האורח המצחיקה ביותר שנראתה מזה זמן. בסרט יוצאים בובספוג וחברו להחזיר את כתר המלך נפטון ולהציל את העיר מהשתלטות זדונית. מסעם של השניים נראה כמו גרסת הילדים לעלילותיהם של ראול וד"ר גונזו ב"פחד ותיעוב בלאס וגאס". הסתירה בסרט הזה כמוצר לילדים ולכל המשפחה, משולה למצב שבו הייתם הורים, המקבלים בייביסיטר שבלע תערובת של טריפים ופטריות הזיה, אבל מה חינני, מצחיק בטירוף ולמעשה, לא באמת יזיק לצאצאיכם. אני הייתי מרגיש שלם לגמרי עם השארת צאצאי (ההיפותטיים) בהשגחת המוחות ההזויים שהולידו את "בובספוג". מלבד זאת, בטוח שמבוגרים יפיקו מהסרט המצחיק והמופרע הזה הנאה גדולה עוד יותר.