איפה הוא ואיפה אני

במשך שנה וחמישים טורים, אני כותב מה שמכונה טור סטירי ברשת שוקן, שמתפרסם בצומת השרון ובמרחבי האינטרנט. שם המדור "משחק באש", ואין ספק שהשבוע קרה לי מה שקורה לאלו שמשחקים בגחלים - הרגשתי את חומה הפוצע של הלהבה. פגעתי באנשים אבלים והם כעסו על כך. אם גרמתי צער למישהו - אני מתנצל. אני כאן בשביל להצחיק, לעורר מחשבה ולספר סיפורים. זה מה שכתוב בתפריט של המסעדה שלי. יכול להיות שהשבוע התבשיל שלי יצא קצת שרוף ועל כן מכל קהל הלקוחות אני מבקש סליחה.

אין ספק שזאת היתה טעות לכתוב טור על אהוד מנור כל כך מוקדם. קמתי בבוקרו של יום שלישי שעבר ושמעתי שהוא נפטר, והתיישבתי לכתוב את ההספד בדרך שלי. אחרי שכתבתי על נעמי שמר, ועל אפרים קישון, היה לי ברור שאני חייב לכתוב גם על אהוד מנור. המשימה היתה יכולה להיות פשוטה אם היה מדובר בחרא של בן אדם. אם היו לו פגמים בולטים שאפשר היה להיכנס בהם. עדיף משהו מושחת. אולי אפילו פלילי. סטיריקנים, כמו שופטים ואנשי תוכניות תחקיר, אוהבים את חלאות האדם. הם מספקים לנו את החומר הטוב ביותר, והקל ביותר. הקהל אוהב אותנו כשאנחנו צוחקים על הרעים. אולם אהוד מנור היה איש טוב, ואם היו לו פגמים הם נסתרים מעיני הציבור. לכן טור סטירי עליו לא יכול היה לעסוק במהות של קיומו, אפילו לא בשיריו שגם הטובים שבהם וגם הרעים שבהם לא היו שנויים במחלוקת.

אז התיישבתי וכתבתי טור סטירי על הספדים. למרות שאין הוא לועג לאהוד מנור, הטור לא עלה יפה בעיני רבים. אין בו נושא מספיק ברור, והוא נע בין הנוסטלגיה של ילדותי וגעגועי למנור מנחה "עד פופ", לשורה של בדיחות על שושנה דמארי ואימא שלי. לאמריקאים בהוליווד יש אמרה – " אם אי אפשר לתמצת את מה שכתבת למשפט אחד, יש לך בעיה", ואין ספק שאם אתה חייב לכתוב טור באורך זהה לראשון בשביל להסביר את עצמך, אז כנראה שבאמת פישלת.

אז למה כתבת עליו, ישאלו הרוגזים, מה כל כך בער לך לכתוב על מי שמת עוד לפני שחלפה השבעה?

אפתח ואומר כי הומור שחור הוא ביטוי קלוקל לתאר את הבדיחות שאתה מוצא במוות, שכול או בנכות, אין שום דבר שחור בהומור. ההומור הוא טהור ומזכך, והוא גורם לאנשים את התחושה הטובה ביותר אחרי אורגזמה עם מישהי שאתה אוהב. אותו צחוק מתגלגל, שמבקע את הפרצוף והופך את כולנו למבהילי ילדים קטנים, הוא לאוזני השיר הטוב ביותר שהולחן אי פעם. הומור לעולם איננו שחור. השחור היחידי מצוי במציאות האומללה שנגזר עלינו לחיות ולמות בה. ההומור הוא הדרך הטובה ביותר שאני מכיר אחרי האהבה להאיר אותה. הצחוק האנושי מסוגל להביך את החושך ולנצח את אלוהים. כשאני מספר בדיחה אני חולק את הכבוד הכי גדול שאני יכול לחלוק למת, ולמוקיריו. אני ממציא למענו משהו שגורם אושר לאנשים אחרים. הצחוק הוא הדרך היחידה שיש להביס את המוות. כל דרך אחרת היא תפלה וחסרת סיכוי בעיני.

לטעמי סטירה שעוסקת במנהגי האבלות שלנו, איננה לועגת למתים או לבני משפחותיהם. ככותב אתה מחבק ואוהב אותם ואת אנושיותם הפגיעה. אבלם הוא כאבל שלי על המתים בני משפחתי. אולם אם מישהו מבני משפחתו של אהוד מנור ראה את הדברים שכתבתי כפגיעה אישית בזכרו או בהם, אני מתנצל מעומק לב. לא אאחל לכם את השקרים המקובלים על הצער האחרון בחייכם וכדומה, במקום זאת אומר כי אני מקווה בשבילכם שתדעו זיכרונות מתוקים מאהובכם שמת.

ואשר לי אני אמשיך להספיד מתים בדרכי הצוחקת. אני אמשיך לנסות להמציא בדיחות על "הרעים" ועל הטיפשים, ועל הדברים המוזרים של חיינו. יהיו ימים שאני אצליח, יהיו ימים שאני אכשל. אבל אני מתכונן לנסות ולהמשיך עד שיגיע יומי שלי, ויהיה זה תורי לנסות לחייך חיוך מריר אל מול המוות.