פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ריבועים בבטן

      דידי חנוך עם ספר הילדים הבינוני של נמרוד רשף, והמצחיק של ניר מולד. הקומיקס הישראלי עושה שרירים?

      על הכריכה הקדמית של "אדי בלאגן", ספר הקומיקס של נמרוד רשף, כתוב באותיות גדולות: "נמרוד רשף מצייר קומיקס". ואכן, למרות שרשף עוסק בקומיקס כבר שנים רבות, ופרסם קומיקסים בעבור מעריב לנוער ובמות אחרות, השוס של הספר הוא בבירור זהות יוצרו, המגישחקזמראפר נמרוד רשף.

      בביוגרפיה של רשף, רשומה הופעה בעיבוד הטלוויזיוני העגום לקומיקס זבנג של אורי פינק, ונראה ש"אדי בלאגן" מושפע מאד מזבנג הקומיקס. למעשה, אדי בלאגן הוא דני שובבני, מבוגר בכמה שנים, בבית הספר עם קבוצת חברים דמוית אלה מזבנג. רשף לא מחמיץ סטריאוטיפ – הגיבור השובב שמתחכם למוריו, החבר הגמלוני, החבר השמן, החברה הטומבוי שמאוהבת באדי, הילדה הסנובית מהכיתה בה אדי מאוהב, המורה המכשפתית, והמנהל היבשושי. נראה שרשף מודע לסטריאוטיפים, ובחלק בספר המוקדש לשיעורי ציור, הוא אף מראה איך לצייר את "הדמות השמנה", "הדמות הגמלונית" וכיו"ב. אבל מודעות לסטריאוטיפים לא ממש עוזרת אם אין בספר דבר מעבר להם, ואין. נראה שרשף פרסם את הספר באיחור של עשור - הילדים שאהבו אותו בערוץ הילדים בשנות התשעים כבר גדולים מדי בשבילו, ולכל השאר יש, אני מקווה, דברים טובים יותר לעשות מקריאת קומיקס בינוני, חסר מקוריות, ולא ממש מצחיק.

      נמרוד רשף, "אדי בלאגן"

      מוסאקה שמימית

      ניר מולד הוא תסריטאי, במאי אנימציה, ובעיקר קריקטוריסט. כדי לתאר את "צלילי המוסאקה", ספר הקומיקס והאנימציה שלו, צריך להיתלות באילנות גבוהים, גבוהים מאד. גדול הקריקטוריסטים הישראליים, דודו גבע ז"ל, הוא ההשראה הסגנונית הברורה. אבל נראה לי שהאב הרוחני של ההומור של מולד, ושל האבסורד המבריק המתבטא בטובים מבין האיורים שלו, הוא גארי לארסון, הקריקטוריסט הגאון של "Farside". בספר שמכיל כל כך הרבה קריקטורות, יש לא מעט נפילות, אבל יש גם עשרות קריקטורות שגרמו לי לצחוק בקול רם. מהקריקטורה הראשונה, שבה מקק חבול עומד מול מסדר זיהוי מצביע על הרגל שדרכה עליו, דרך שיחות הדגים באקווריום, ועד קריקטורות המבוססות על מילות שיריו של שלמה ארצי, מולד מצליח פעם אחר פעם לפגוע במטרה בדיוק רב.

      יש למולד אובססיה מסוימת לירק הסגול והסגלגל, החציל. אין דבר שאני מתעב יותר מחצילים, אבל מולד מצליח לגרום להם להיות מצחיקים, וזה לבדו הישג מרשים. בספר יש כמה סדרות קריקטורות, עם דמויות קבועות – דגים באקווריום, זוג שחקני פורנו המשוחחים בזמן המשגל, פסיכולוג והפציינטים שלו, והסדרה האהובה עלי, שטרקמן הקופירייטר/מעצב גרפי והבוסים שלו, המתפלצים כל פעם מחדש מהקמפיינים שהוא יוצר, כגון הקמפיין לשירותי הדברה, שכותרתו "אין פרפרים פה" עם כוכבית שמפנה לכיתוב ("וגם מקקים, נמלים, יתושים ומזיקים אחרים"). כוחו של מולד בטקסטים שלו. כמאייר, לא התרשמתי ממנו במיוחד, ושני העמודים שצוירו על ידי הציירת האורחת עפרה עמית הרשימו אותי הרבה יותר. אבל כשזה מצחיק, זה מצחיק. ומולד? הוא מצחיק.

      ניר מולד, "צלילי המוסאקה"