אומרים שספרות צריכה להיות פוליטית. מי אם לא הרגישים והשנונים, חדי המבט ואוחזי הקולמוס, יהיו אלו אשר יחשפו את ערוותה המכוערת של החברה וינסו ליצור משהו טוב יותר. כיבוש דורסני, צביעות בורגנית ואכזריות בלתי נסבלת ישמשו מצע לשירה גדולה, ואחר כך, מי יודע? אולי בכל זאת תהיה מהפכה. אך עד שזו תתעורר, הדפוקים האמיתיים חוגגים עם זונות מולאטיות חטובות בקצב הסלסה. לובשים חולצות הוואי ישנות, שותים רום זול ומעשנים מריחואנה. איפה? בהבאנה.
וזה לא ש"הטרילוגיה המלוכלכת של הבאנה" הוא ספר אופטימי. נהפוך הוא, לרגעים נדמה שהפסימיזם העמוק של הסופר פדרו חואן גוטיירס גובל בשנאת אדם לשמה וברוע לב כרוני. השקיעה הכלכלית של קובה, שנמשכה לאורך שנות התשעים, מתוארת בשלושת חלקיו של הספר, שנכתבו בנקודות זמן שונות לאורך העשור, כסיוט חי ומתגשם שההשוואה בינו ובין העלול לקרות כאן היא בלתי נמנעת. גוטיירס היה בזמנו אומן ועיתונאי מוערך, שהתגרה בשלטונות ארצו. לאט לאט מצא את עצמו חסר כל, נפרד מחברים ישנים שהעדיפו לחתור על רפסודות למיאמי, וחובר לפליטי הפרובינציות של קובה שגודשים בהמוניהם את בית הדירות הישן והיוקרתי לשעבר בו הוא מתגורר. מישהו אמר המשבר הנוכחי באוניברסיטאות? התאיידותה של העיתונות הכתובה? שלטון בעלי ההון? "הטרילוגיה המלוכלכת של הבאנה" מהווה אזהרה רלוונטית מאוד לחיינו שלנו. אלא שכל זה, כאמור, ממש לא מעניין את גוטיירס, שמעיד על עצמו שהוא טיפוס בוגדני וחטיאר זקן שלא מעניין אותו כלום.
יהלומים לנצח
"אני הבוחש בחרא", הוא כותב (עמ' 123), "וזה לא שאני מנסה למצוא משהו בתוך החרא...אני לא יכול להגיד לכם: 'היי, תראו, מצאתי יהלום בתוך החרא, או מצאתי רעיון טוב בתוך החרא, או מצאתי משהו יפה'...לא זה המצב. אני לא מחפש שום דבר ולא מוצא שום דבר. לכן אני לא יכול להוכיח שאני טיפוס מעשי ומועיל לחברה". אז יעילות חברתית, כאמור, אין ב"טרילוגיה המלוכלכת", וגם לא ניסיון להציג את שקיעתה הכלכלית והחברתית של קובה בצבעים המרהיבים של זריחותיה. במקום זאת, יש בכל אחד מחלקיה של הטרילוגיה סיפורים קצרים, רובם- בגוף ראשון, של גוטיירס עצמו, על הרפתקאות בוטות, טראגיות, משעשעות, והרבה פעמים מגעילות: זיונים עם שחורה כזו או אחרת, מכות רצח מבעלה של מולאטית אחרת, חיטוט בפחי אשפה, שנת שיכורים בתא המעצר, סיפור על אונס של זקנה ועל עכברוש גדול ונשכני. על פניו, נראה שהאזהרה על הכריכה האחורית של הספר- "לא לאניני הטעם או לרכי הבטן"- היא בהחלט במקומה, אבל ההישאבות המהירה אל הטקסט הקריא והקולח הזה מוכיחה שגם קיבותינו המעודנות מסוגלות להפתיע בכושר העיכול שלהן. במהרה, נוף הביבים של הבאנה הופך לנחלה מוכרת, כמעט אהובה, והסיפור על נפש של אינטלקטואל שמתחשלת ומתאגרפת בכעס אל מול כל העולם הופך למודל ראוי ונערץ.
קשיחות היא אולי המסר היחיד שניתן למצוא בסיפורים הבוטים הללו. מודל גברי של פיכחון- יתר שמתעצם ככל שהשנים המתוארות בספר חולפות, העוני גובר, והשריטה שהוא חורט מעמיקה אל פנים הבשר החי. בלי מרירות בכלל. לקראת סופו של הספר אפשר אפילו להתחיל ליהנות מהקצב הזה, הרועש והמבולגן, של העוני, ולהתענג על נוף הגלים המשתברים אל חופיה של הבאנה ונושא בקרבו, מפעם לפעם, שרידי גופות של כאלו שהעדיפו לנסות לחתור משם בשביל להיות פועלי ניקיון בארצות הברית. שלווה סטואית של מפסידנים. את זה, שרון, ביבי ולימור לבנת, לא תצליחו לקחת מאף אחד.
"הטרילוגיה המלוכלכת של הבאנה", פדרו חואן גוטיירס (הוצאת עם עובד)