"גבר מי שמטפלת" הוא סיפורו של הלוחם האמיץ שיין וולף (וין דיזל). וולף מקבל משימה חדשה הוא אמור לשמור על ארבעה ילדים שאביהם המדען נהרג ואימם חייבת לנסוע לבנק באירופה כדי לפתוח כספת מסתורית. אל מול החיתולים, החצ'קונים ושאר הורמוני ההתבגרות, נאלץ החייל שבע הקרבות לשנות טקטיקה ולהתאים את עצמו למצב החדש. אם אתם מגרדים בעוז בפדחתכם ותוהים למה זה מצלצל כל כך מוכר, הרשו לי לחסוך לכם את הנשירה בסרט הזה כבר היינו.
15 שנים אחרי "שוטר בגן הילדים" חוזרת דמות החייל הקשוח לטפל בזאטוטים. אז היה זה שוורצנגר, היום מדובר בבריון התורן, וין דיזל. לפי התחזית הזאת, בעוד 15 שנים נמצא את דיזל עמוק בפוליטיקה. כך או כך, "גבר מי שמטפלת" הוא בידור זול עם קרחת בוהקת שאמור לשלשל למפיקיו סכומים אסטרונומיים לכיס בעודו מפוצץ את מוחותיהם הצעירים של צופיו בבולשיט מהסוג הקשה.
גם אם משתדלים מאד להתייחס לכל ההרפתקה כבידור תמים אי אפשר להימנע מלשים לב לערכים השתולים בטקסט ערכי המשפחה המקודשים כמובן. אחרי שכל הברדק ייגמר, גם הבייביסיטר הבודד דיזל ימצא את בת זוגו ויקים קן אוהבים. העובדה שערכי המשפחה השמרניים והקלאסיים מקבלים ליטוף לא אמורה להפריע לאיש, להיפך. אבל כמה אירועים פעוטים שקורים בדרך ראויים לתשומת לב.
תמיד דופקים את השחורים
באחת הסצנות מנסים שניים מהילדים לעולל תעלול שיעיף את דיזל מביתם. הם שופכים שמן על המדרגות ומחכים לראות אותו נופל. הצרה היא שבמקומו מגיעה לשם העוזרת בעלת המבטא הזר (כמובן) ומתגלגלת בכל המדרגות על ראשה. הילדים החוזים בנעשה צוחקים, אלא מה. בסצנה אחרת מתעלל דיזל בשרת בית הספר המטרידן והאומלל אל מול עיני כל התלמידים, ללמדכם שכך מותר לעשות לאיש המעצבן אתכם. עכשיו נשאר לנחש מהו צבע העור של הרעים בסרט, ולא ילדים, הוא לא לבן. אפשר לקרוא לזה קטנוניות, אבל העובדות הן שחלק ניכר מהמיינסטרים ההוליוודי המחנך דורות שלמים באמריקה מבוסס על סטריאוטיפים, על שנאת זרים ועל הומור שמשפיל אנשים.
דמות הלוחם, כלומר דמותו של דיזל, מיושנת באופן לא מזיק, אבל מעט מביך הגבר הלוחמני הקשוח לא יכול להביא את פילוסופית הקרב שלו הביתה, אבל הגברת שתשודך לו חייבת להיות בעלת עבר של חיילת קרבית. ככה זה כשלוחמים. עד שיגיע לנקודה בה ירשו לו התסריטאים להתאחד איתה, יצטרך השרירן להוכיח את כישוריו בעקרות בית, בחינוך וברגישות אנושית. ברוך הבא אל המאה העשרים ואחת ושיהיה לך יום נעים.
הסרט, כמובן, לא מיועד למי שעבר את הגיל בו מושכים זה לזה בשערות. החלק העצוב הוא ש-15 שנים וכמה מלחמות טובות אחרי, האמריקאים עדיין מוכרים לילדים שלהם (ושלנו) מסרים כוחניים במסווה של בידור תמים. כל סרט הוא בהכרח פוליטי - מר דיזל יודע את זה. מושל קליפורניה, מאחורייך.