כאן כדי להשאר

במהלך שנות השמונים נאלצה ניו אורדר להתמודד עם המיתולוגיה שהותירה אחריה ג'וי דיוויז'ן, מהרכבי המפתח של הדיכאון בכל הזמנים. מי היה מאמין שבמאה ה-21 ניו אורדר תיאלץ להתמודד גם עם המיתולוגיה שלה עצמה, זו שנוצרה עוד בימים בהם רוב המבקרים היו עסוקים בהשוואת הצליל הפופי והקליל מידי כביכול שלהם, אל כובד המשקל האימתני שהותיר אחריו איאן קרטיס, סולן ומנהיג ג'וי דיוויז'ן, שהתאבד. היום כבר ברור, שלא רק שניו אורדר הצליחה להתגבר על הטראומה ההיא, היא גם יצרה גוף חדש ומהפכני של עבודה, כזה שהקדים את זמנו, חזה את עולם הדאנס המתוחכם עוד טרם נולד, וכתב וביצע כמה מיצירות המופת הקטנות הכי מרגשות של הפופ. וכל זאת, תוך שהלהקה טוענת כל הזמן כי גם אם איאן קרטיס היה נשאר בחיים, לכיוון הזה בדיוק היא היתה מתפתחת.

כבר בהאזנות ראשונות ל-"Waiting For The Sirens Call", אלבומם החדש, ברור שמדובר באותה ניו אורדר. לברנרד סאמנר עדיין יש קול של נער בן 17, שרק עכשיו גילה את המיניות שלו. הם עדיין משלבים בין דאנס אלקטרוני לרוק ועדיין מלחינים המנונים עדינים ונוגעים. רוב הסיכויים שאם האלבום הזה היה יוצא ב-89' היינו מדברים עליו היום במונחים של קלאסיקה.

הבעיה היא שהעולם השתנה מאז. קשה לצפות מניו אורדר שיביאו איתם בשורה חדשה. היו להם מספיק כאלה בעבר, כדי שיוכלו להפסיק ולהתאמץ עד סוף חייהם. אבל הרבה יותר קשה לוותר על חדשנות, כשחללית האם שלך משייטת בגלקסיה אלקטרונית. העולם הזה מתפתח ומשתכלל מדקה לדקה, גבולותיו לא מפסיקים להתרחב והפקה שאינה מספיק מעודכנת תישמע מגניבה, רק אם כוחות השכנוע שלך יהיו חזקים דיים, כדי שתוכל לגרום לכולם להאמין שזה "רטרו". לאלקטרוניקה אין את ערכי העולם הישן, כמו אצל להקות רוק. אי אפשר להגיד "זה פשוט דאנס ישן וטוב", כמו שאפשר לומר "זה רק רוק-אנ'-רול ואני אוהב את זה". כשניו-אורדר של 2005 נמצאים בנקודה בה הם עשויים להפוך לראמונז של הפופ האלקטרוני, לא בטוח שזה הדבר שהם עצמם מייחלים לו.

הרי כל התקליט הזה מתכתב עם העולם הישן, שניו אורדר בראו ולתוכו הם גדלו. כולו כמיהה ורצון להישאר רלוונטיים, תוך הידיעה שמה שמחזיקים אותם בתודעה הם השגי העבר. "היה לך את העתיד הכי בהיר / כתבת שירים על המחשב / אבל לא יכולת ללכת את המייל הנוסף / ועכשיו החיים שלך משתוללים / אתה חייב להרים את הראש שלך גבוה / אתה יודע שלא מאוחר מידי לנסות / אתה חייב להרים את המטען הכבד הזה / אתה חייב לחזור לשליטה" ("Hey Now What You Doing").

וזה לא הכל - הסינגל "Krafty" הוא כמעט פניה ישירה של סאמנר למאזינים הוותיקים, שאולי כבר התעייפו ממנו: "תנו לי רק עוד יום / תנו לי רק עוד לילה / אני זקוק להזדמנות שנייה / הפעם אעשה את זה נכון". ב"מי זה ג'ו?" הם מתעסקים עם אחד המיתוסים המוכרים של עולם הרוק. זה כבר לא ג'ו של הנדריקס, שהולך עם האקדח ולא רואה ממטר. "היי ג'ו מה אתה עושה? אומרים שלא איכפת לך יותר ...". הג'ו של ניו אורדר מדוכא מתמיד.

ככה זה. בדיוק כמו שהראמונז שידרו שמחת חיים אותנטית ובעיטה ישירה לפרצוף עד הסוף המר של רובם, כך גם קסמם של ניו אורדר לא אבד. כשסאמנר שר את הטקסטים האלה הוא משדר את אותו געגוע שיצא מגרונו כל חייו. כמו תמיד הוא מביט בעצב אל העבר וכמה לעתיד טוב יותר. האלבום החדש הזה אמנם לא מציג את ניו אורדר בשיא כוחם, אבל גם כשהם חלשים יחסית, הם ילטפו לבבות פופיים מודעים לעצמם, שלכאורה התקדמו עם השנים.

"Get Ready", אלבומם הקודם והאדיר מ-2001, הציג ניו אורדר רוקיים ואגרסיביים מתמיד, וכלל שיתופי פעולה עם חברים-מעריצים כמו בובי גילספי (פריימל סקרים) ובילי קורגן (סמשינג פמפקינז). האלבום החדש מסתייע בתותחי ההפקה הכבדים סטפן סטריט (הסמיתס, בלר) וג'ון לקי (סטון רוזס, רדיוהד), אבל קשה לומר שהם נותנים לנו פן ניו אורדרי שעוד לא הכרנו. אנה מטרוניק מקרקס הפופ הניו יורקי הסיזר סיסטרז, מתארחת בסינגל החדש והמצוין "Jetstream", ונותנת בנוכחותה מין גושפנקה של העולם החדש לאלה שהמציאו אותו.

סאמנר-הוק ושות' לא ממש זקוקים לאישור מאף אחד. נכון ש"Waiting For The Sirens' Call" הוא אלבום נטול בשורה של מי שהיו נביאים בעירם. אז מה, גם אז לא כולם הבינו את הבשורה, וגם אז מה שהיה חשוב, בסופו של יום, היה הריגוש הפופי הפשוט. ופה הוא בהחלט קיים. מסאג' קטן ללב, לפעמים לא צריך יותר מזה.

ניו אורדר, "Waiting For The Sirens' Call" (הד-ארצי, London)