משהו קטן

      500 גרם, סיפורים קצרים מאוד לסוף השבוע. מילים של אסף גברון, קווים של רענן אליזוב. סיפור 16

      אסף גברון, רענן אליזוב

      גיורא יושב בסלון ביתו, שניים וחצי חדרים בגבעתיים, לא רע, לא רע, יכול להיות יותר טוב אבל לא רע, ורואה את החדשות על גן החיות ברפיח, על הזקנים שיוצאים מביתם, על המתנחלים המבושמים מעצמם ותחושת הצדק שלהם. הוא מרגיש שהלב שלו מתכווץ. איזו חוצפה יש לנו. איזו בושה. "אני מתבייש", הוא אומר לאשתו אורית, "אני מתבייש להיות חלק... אני מתבייש שזאת הממשלה שלי, הצבא שלי". אורית כרגע החליפה חיתול, והיא בטלפון עם אחותה ציפי. היא לא מקשיבה לו. אבל ממש כואב לו, שרוב האנשים לא רואים את הדברים כמוהו, לא רואים את ההיגיון הפשוט, הצרוף. לפעמים זה משגע אותו. למה אי אפשר לקום וללכת משם? למה אנחנו צריכים להסתבך בשביל המשוגעים האלה? למה כולנו צריכים לשלם? בכסף שלנו, בדמות הלאומית שלנו, בקיומנו. אם רק היה יכול לעשות משהו. משהו קטן. הוא אוהב את הפרסומת הזאת של פנטה, הוא צוחק.

      למחרת הוא מנשק לשלום את אורית ואת הילדים. הוא מחבר את הטלפון לדיבורית, רוצה לקבוע משהו לצהריים עם רמה. רמה היא המאהבת שלו והיא, כמו שעוזי חברו קורא לה, בחורה על רמה, או יותר נכון הוא, גיורא, בחור על רמה. מאוד שנון, חבר שלו עוזי. המספר של רמה לא שמור, כמובן, בזיכרון של הטלפון הנייד של גיורא, והוא מקיש את המספרים תוך כדי התקדמות איטית ברמזורים של גבעתיים בבוקר.

      "הלו?"
      "הלו רמ... מי זה?" משהו נשמע שונה. זו לא רמה.
      "הלו? שו האדא?"

      שו האדה? מה זה, בדיחה של מישהו? "הלו, רמה? רמה שם? מי זה?" הוא שואל, ומנסה ללחוץ על הכפתורים שיראו לו לאן התקשר, אבל זה מסובך מדי באמצע נהיגה, ובאמצע שיחה.

      "הלו שו האדא? מי זה בקשה?"
      "הלו. זה גיורא. רמה נמצאת שם?" הוא שוקל לנתק ולנסות שוב, אבל משהו מנקר בו שאולי זאת מתיחה. אולי רמה ועוזי, או משהו.
      "גיורא?"
      "מי זה?"
      "אני סעיד. סעיד אל-ע'לוני."
      "סעיד? באמת? איפה אתה סעיד?"
      "אני בעזה, בעיר. איפה אתה?"
      גיורא צוחק לעצמו. סעיד עג'לוני. מצחיק מאוד. "כן, עוזי. אני בגבעתיים?"
      "הא גבעתיים?"
      "מה נשמע סעיד? מה אתה עושה היום?"
      "אני לא טוב, לא טוב. אשה בהריון, צריך לקחת בית חולים. אבל אי אפשר לזוז היום. אין לצאת החוצה בכלל. אולי אתה יכול לעזור..."
      "טוב עוזי, די עם הבדיחות. הבנו, צחקנו, עכשיו תן לי את רמה."
      "אה? סליחה?" ואז גיורא שומע צעקות של ילדים וסדרת צעקות של מבוגר, שמתוכן הבין רק את המילה "אוסקוט," שזכר משירות צבאי, מזמן. גיורא חש צמרמורת בצווארו. הוא פותח חלון בלחיצת כפתור, לאוויר.

      "סליחה, גיורא. ילדים עושה רעש. אתה יכול לעזור לי לבית חולים?"
      "אה... לא, לא, מצטער, אני... הגעתי אליך בטעות. זאת טעות במספר. בסדר?" הוא רוצה לנתק אבל מפחד.
      "מה? לא, גיורא, אני צריך רק עזרה. תדבר בטלפון..."
      "אני חייב ללכת, סעיד, ביי." הוא מנתק. ומתקשר במהירות לרמה. וקובע איתה לצהריים. ונפגש איתה בצהריים, בדירה שלה. וחוזר הביתה בערב ומנענע את ראשו מול מהדורת החדשות. והטלפון שלו מצלצל. הוא מביט בו. בשעה כזאת? הנייד?

      "הלו?"
      "הלו? גיורא? זה סעיד. אני מצאתי מספר בטלפון, אני רק..."
      "עזוב אותי!!! עזוב אותי כבר! די, די!! טעיתי במספר, אוקיי? אני לא יכול לעזור לך. לא יכול. לא יכול. אל תתקשר לכאן יותר!" הוא מנתק, מבוהל, מביט באורית, שמביטה בו. "מה קרה לך?" היא אומרת, "כולך מזיע".

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully