נדמה שאף אחד לא יערער על העובדה, שבעונתה הראשונה הוכתרה "השיר שלנו" כניצחון ביקורתי ומסחרי. אל מול "מיכאלה", הטלנובלה הסטנדרטית יותר של הוט, פרצה "השיר" למסך כהילולה צבעונית ומולטי ז'אנרית שלקחה מוצר טלוויזיוני שחוק ושמרני נוסח ויוה והפכה אותו ליצור מודע לעצמו, בועט, מלא הומור רב שכבתי, שפנה לסוגי קהלים מגוונים. אך כפי שתעיד מדונה בזקנתה האומללה, הבעיה החמורה ביותר בעול החדשנות הוא הצורך הבלתי פוסק להתפתח ולהמציא את עצמך פעם אחר פעם. השבועיים האחרונים והמשמימים שעברו על צופי "השיר שלנו", כללו יותר מדי סצנות מביכות, כמו זעקתו של זוהר על רקע שירם של היהודים "מחפש תשובה", ונדמה שהסדרה נתקעה לאחרונה בלופ ה"מאמי" של עצמה.
הדבר המצער בכל העניין הוא שהעונה השנייה התחילה בהילוך גבוה מתמיד, עם רצף טוויסטים עלילתיים שבישרו אך ורק תענוג לדורות הבאים. חזרתו של גבעון כרוח בלהות מן העבר, הפיכתה של נועה שחר לדוסית הכי כוסית בשכונה ומתח מיני מרומז בניחוח גילוי עריות בין צמד האחים המרושעים, שרון סילבר המגה-כלבתא ואריאל המסוקס, צפנו בחובם התפתחויות מרגשות ומסקרנות. אך ככל שהעונה המשיכה, היא הפכה לעייפה ושמרנית, כשהיא מעדיפה לעשות עוד דאחקה בחצי שקל עם שרה'לה שרון מאשר להשקיע באמת בבניית העלילה. מוקד הפרקים האחרונים שעוסק בפרידתם הקרבה של זוהר ונינט בגלל חצי נשיקה מרפרפת ועלובה, משתווה בעוצמתו לפרשיית האהבים בין פייסי לג'ואי ב"דוסון קריק". וגם זה כבר בגדר מחמאה.
אין זה מפליא שאהבתם הסינטטית של זוג הגיבורים הראשיים התערערה בגלל מיני-אירוע שלא היה מזעזע אפילו דתייה זקנה בבני ברק. פיתול זה מתאים בהחלט להלך הרוחות הצדקני שהשתלט בכל עוזו על העונה השנייה של הסדרה. למרות שרוב הדמויות הראשיות בקושי באמצע העשור השני לחייהם, נדמה שאין דבר שהן חושקות בו יותר במהלך עונה זו, מאשר בית ואשכול צאצאים. מיקי ונחי כבר נשואים עם ילדה בגן, שאיפתה הגדולה של מלכת הילדים לשעבר, נועה שחר, היא להיכנס להריון, נחי מדגמן למופת דמות של סבתא חביבה שחרדה מעירום, חשפניות וצ'טים באינטרנט, ואפילו רועי בר, ההומו הסמלי, מייחל אך ורק לזוגיות מונוגמית עם רופא עשיר. דהירה כזו למוסד המשפחה ולווילה נטולת משכנתא לא נראתה מאז "רצים לדירה", רחמנא ליצלן.
תחרות בע"מ
אין זה שהעונה הראשונה של "השיר" נשאה בגאון את לפיד הפריצות בכפות ידיה. החדשנות הז'אנרית שהופגנה בה מעולם לא הייתה ממש קשורה לתכנים, לעלילות ולמעשי הדמויות, אך לפחות באקדמיה של ירדנה טמיר, היו הדמויות עסוקות יותר בתככים נמרצים, מזימות והתנעת קריירה מאשר ב"פוצי מוצי" מרדים וקולקטיבי. בנוסף, אלמנטים כמו הריאליטי המציצני והלא מוסרי, ההפלה המזויפת והשתוללויותיה הלא מרוסנות של נעמי שחר עם כל קלאודיו, מזרחי או איש עשיר ונחשק בסביבה, תרמו לאווירה משתלחת, חופשית וחצופה. נכון, מאז ומתמיד היו כוכביה ודמויותיה של הסדרה שטוחים כפלקט, אך אז לפחות חיפו על כך הקטעים הקומיים המבריקים והרפרנסים החדשניים והמפתיעים.
אך מה לעשות והזמן חולף, "טלנובלה בע'מ" עלתה בהוט עם זעקות קרב של שלישיות, הומו-ארוטיקה וסמים, ולא כל פרודיה שחוקה על פיסת טלוויזיה יכולה כיום לרגש ולהצחיק צופה שהתרגל למלודרמה מודעת בתוספת קריצה. אז הנה שוב חנה לסלאו (הבזבוז הגדול של העונה) עושה סטנד אפ על טלי פחימה, והנה אודי שניר חושף שנית את התנשאות המכרז הצדקנית על הפריפריות, והנה עוד פעם זכינו לפרודיה על "הבורגנים". יופי, אבל מה לעשות וכל אותן בדיחות כבר לא עוזרות לכסות על עלילה סופר שמרנית ועל פחד כרוני של הכותבים מיצירת פרובוקציה מינימלית, מהומה סתמית או אמירה משמעותית. חבל שיוצריה של הסדרה לא משכילים לנצל את החדשנות והמקוריות שאותם החדירו אל מבנה הטלנובלה בעונה הראשונה, ולתעל אותם בעונה השנייה לתכנים ועלילות שישדרגו את הסדרה מתהום ה"קרובים קרובים" אליו החלה לשקוע לאיטה. בינתיים, כפי שנראה, עם רוח ההתחסדות השלטת בעונה, מתח ועניין אמיתיים לא יוכלו להיבנות אצל הצופה המשועמם, שהרי ממילא לא ישנו כל תככיהם של אריאל ושרון, נינט וזהר יתחתנו גם אם על סן אנד ביץ' תיפול פצצת אטום.