עם קצת עזרה מחבריי

בראשית הייתה "חברים". עשר עונות החזיקה הסדרה המיתולוגית, ששיקפה, בייחוד אחרי שסיינפלד ירדה, לא אותנו, אלא את מי שהיינו רוצים להיות. ששת הצעירים היפים שאחזו בדירות יקרות במנהטן והיה להם יותר מדי זמן פנוי לשתות קפה הגדירו את סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, ולקראת סופם התברגנו כליל.

לא הייתה סיבה מדוע גורלה של "ג'ואי" לא יהיה עגום כשל כל אחת מסדרות ההמשך של "סיינפלד". סדרות בת שמגיעות בדרך כלל אחרי סדרות סופר-מצליחות הן כמעט תמיד כרוניקה של כישלון ידוע מראש. עם זאת, אפשר להבין את המפיקים. חבל לוותר על תרנגולת שמטילה ביצי זהב, גם אם החביתה היא כבר לא מה שהייתה. העובדה שהדמות היא בשר מבשרה של "חברים" רק הוסיפה לחשש שהיא לא תצליח להחזיק סדרה שלמה על גבה. ג'ואי טריביאני היה הדמות הכי פחות מורכבת בסדרה. כשכל השאר התחתנו, התחתנו שוב, התקדמו בחיים וגם הביאו ילדים פה ושם הוא מקסימום התאהב ברייצ'ל, וגם זה לכמה פרקים בודדים. אז מה נעשה אתו? נפריד אותו מחבריו ונשלח אותו למקום שמתאים ביותר למלצרים שנורא רוצים להיות שחקנים - לוס אנג'לס.

העלילה א-לה פרייז'ר של הסדרה, הניתוק מהמשפחה האורבנית והחזרה למשפחה הביולוגית, שחוקה בצורה כמעט מכעיסה, והתחלתה המקרטעת ששודרה אתמול הוכיחה את צדקתו של כל מי שפקפק ביכולתו של מאט לבלנק. הפרקים הראשונים דומים יותר מכל לסדרות דלות התקציב שערוץ 3 אוהב לשדר בשעות הצהריים או ממש מאוחר בלילה: תפאורה אחת עיקרית, מעט שחקנים ובדיחה סבירה פעם בחמש דקות. אם בספינת האם היו לפחות שישה קבועים ושלוש תפאורות בכל פרק, כאן נמצאים כל ארבעת השחקנים באותו בית מבוקר עד ערב, ולפעמים עושים טובה ויוצאים לחצר. סדרות שלא טורחות להוציא את גיבוריהן מהסלון לא חסרות, אבל הטובות באמת – "חברים", "סיינפלד" או "פרייז'ר" - לא פחדו לתת להם לשאוף אוויר גם במקום אחר.

הדמויות הקבועות של הסדרה לא רעות, גם אם צפויות למדי. ג'ואי נשאר טמבל שבאופן תמוה למדי מושך כל נקבה ברדיוס של קילומטר, אחותו הפרחה טובת הלב נותנת את המחשופים ואת הסגנון האיטלקי הבהמי, ובנה הגאון מסתכל עליהם מלמעלה אך בעיקר מקנא בכישורים החברתיים של דודו. לכולם מצטרפת בעלת הבית עם הבעל הבלתי נמצא בלונדינית נוירוטית: שדמותה מגלה שהתסריטאים לא היו לגמרי קלולס. אין מתח מיני בינה לבין ג'ואי ולא צפוי גם בהמשך, לרווחת כל אלה שנמאס להם מסדרות שבנויות סביב אהבות בלתי ממומשות.

אז למה האמריקאים אוהבים את הסדרה? זאת לא תהיה טעות גמורה לומר שבעידן הריאליטי כל סיטקום לעניים הוא מוצר נחשק. אמנם עולם סדרות הדרמה מתחיל להתאושש סוף סוף עם "עקרות בית נואשות" ו"אבודים" בראש, אבל הוואקום שנוצר בזירת בקומדיה האמריקאית שלאחר דור הנפילים עוד לא ממש התמלא. סיבה טובה יותר להצלחת הסדרה היא שאסור לשפוט אותה לפי הפרק הראשון, וגם לא לפי השני. האמת היא שגם על הרביעי אפשר לוותר. החמישי, לעומת זאת, כבר ממש מצחיק ולמרבה ההפתעה בוים על ידי לא אחר מדיוויד שווימר, רוס גלר בשבילכם. נראה שיוצרי הסדרה התחילו להבין את הפואנטה עם כל פרק שיצא ותיקנו דברים רבים שהיו כקוץ בגלגליה. עם המשך הסדרה, עולמו של ג'ואי מתרחב, אל ארבעת דמויות הלא מספקות מצטרפות עוד ועוד דמויות חוזרות וגם דמותה של הסוכנת, בגילומה של אמא של סטיפלר, משתפר והופך ממביך משהו לממש מצחיק.

גם אם נראה שהכותבים מצאו לבסוף את הכיוון שלהם, הפרקים לא אחידים ברמתם וקשה לקרוא לסדרה מבריקה. לא בטוח שהייתה כוונה להפיק כאן יצירה פורצת דרך, אבל כנראה שבימים קשים אלה של הקומדיה האמריקאית זה מספיק. קצת עצוב להודות בזה, אבל יכול להיות שעל בינוניותה החביבה יש ל"ג'ואי" מקום של כבוד בעולם הסיטקומים, ואם זה המצב שווה לנשום עמוק כמה פרקים ולחכות שהיא תשתפר.