לא נעים

ניתן להסתכל על האלבום השני של Monade כעל ניסוי מעניין בכושר הסיבולת של המין האנושי. כעל יצירה מתוחכמת שלוקחת שיר משעמם אחד ומשכפלת אותו 12 פעמים בווריאציות שונות, על מנת לבחון את כמות הבולשיט שבנאדם ממוצע יכול לספוג לפני שהוא מתחיל לפגוע בעצמו.

אם אכן בוחרים להתבונן באלבום הזה כעל יצירה שמזקקת את תמצית השעמום בשם המדע והאידיאות הגדולות, אין ספק שצריך להתייחס אליו כעל מאסטרפיס, שיזכה את יוצריו ביום מן הימים בכבוד ובתהילה שמגיעים רק לטובים ביותר. אולם אין זו הכוונה המקורית שלו. כאלבום אמיתי עם עטיפה, יומרות, קולות ואפילו שמות של קטעים, מדובר בקובץ שירים שהסתמיות שלו שוברת שיאים חדשים. מונדה, וכאן מגיע החלק העצוב באמת בכל הסיפור, הוא הפרוייקט הצדדי של לטישיה סדייר שפעם עשתה היסטוריה עם הרכב האם שלה סטריאולאב, וכעת מנסה את מזלה במשהו שנשמע כמו להקת קאברים גרועה של אותו הרכב. אם הסולנית השנייה של סטריאולאב לא הייתה מתה בתאונת אופניים טראגית, היינו יכולים להשתמש בסוג כזה של אסונות כמטאפורה אפקטיבית לתיאור רמתו הכללית של האלבום הזה. אבל האמת, קצת לא נעים.

מונאדה, "A Few Steps More" (בי.אן.אי, Too Pure)