בילי הולידיי אין

גם אם האקסיומה הנוסטלגית של "פעם היה יותר טוב" לא ממש עושה לכם את זה, קשה להתעלם מגל הקאברים, הרימיקסים, הטריביוטים והנבירה הכללית בעבר שמבצעים כמעט כל הלייבלים. מגרסאות בוסה-נובה לג'וי דיויז'ן ועד למיני ריפרטון בהיפ-הופ אקספרמנטלי, נדמה כאילו העבר הוא העתיד החדש.

לייבל הג'ז וורב, חוזר לסיבוב שלישי בזירת ה"יש לנו קטלוג עמוק ופופולרי, שלא ממש קוסם לצעירים האלקטרונים של ימינו, הבה נשדרגה". וכמו בשני הסיבובים הראשונים, כך גם "וורב רימיקסד 3" אמור לנפק גרסאות עדכניות לחתיכות היסטוריה פופולאריות.

איזה יפה העטיפה של האלבום, אמר לי חבר השבוע, כששמע שאני צריך לכתוב ביקורת על האוסף השלישי בסדרה. כן, העטיפה מרשימה מאוד, וגם מבט על רשימת האמנים שנבחרו כדי לתת פרספקטיבה חדשה לשירים פופולריים מארכיון הלייבל, נופחת תקווה במי שעתיד להאזין לאלבום. אחרי שני אוספים בסדרה שהתמקדו בעיקר באגף האלקטרוני הרקיד, רשימת האמנים באוסף השלישי חולשת על ספקטרום רחב יותר של סגנונות. אפשר למצוא שם היפ-הופיסטים כמו RJD2, ליריקס בורן ודיינג'ר מאוס לצד כוכבי אינדי כמו פוסטל סרוויס, נבחרת של מפיקים צעירים ומוצלחים כמו RSL ומקס סדג'לי, שרק לא מזמן תקעו את היתד הייחודי שלהם בעולם האלקטרוניקה, וגם סנדקים בנוסח קרל קרייג. המבצעים המקוריים של השירים הם השמות הגדולים של הג’ז, ביניהם שרה ווהן, בילי הולידיי ונינה סימון, ואם זה לא מספק, אז השירים שנבחרו הם שירים קנוניים, כמו "Fever" למשל. על הנייר זה נראה כמו עסקה משתלמת, הבעיה היא שלא כל הנוצץ זהב.

המאה ה-21 מצטיינת בעיקר בעטיפה נוצצת ומפתה שתהפנט את הצרכן לשלוח את היד לכיס - הפרזנטציה היא הכל, לתוכן נדאג אחר-כך. זו הצרה גם עם אוסף הרימיקסים הזה: מגדל הקלפים שיוצרת העטיפה המושקעת ורשימת האמנים המגרה מתמוטט במהרה. באמת שניסיתי להאזין לאלבום - בעבודה, בבית, בספינינג, בג'קוזי, אבל כלום לא עזר, לא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי לצלוח את האלבום הזה אפילו פעם אחת מתחילתו ועד סופו. חוץ מקטע אחד, שבו קרל קרייג יבדל"א, מהפנט את הצורה של המאזין ברמיקס מצוין לקטע של האמן הדרום אפריקאי יו מסקלה, כל הקטעים בעייתיים, לוקים במתיקות יתר, חוסר מיקוד ותחושת חלטורה. ההפקה המצוחצחת והנוצצת של השירים לא מצליחה לחפות על המחסור בנשמה.

מארק מק ידוע בעיקר בתור חצי הצמד 4-הירו, שכבר אין ממש צורך לספר על מעלליהם בעשור האחרון כנותני הטון בסצינת הדאנס הלונדונית העכשווית (טוב נו, הם המציאו את הדראם-אנ'-בייס והמציאו את הברוקן ביט, פחות או יותר). מק החליט לצלול עמוק לתוך הקטלוג של לייבל סול-ג'ז רציני אחר, Chess, ויצר את אחד האלבומים הכי מעניינים ומרגשים של השנה, "How About A Game Of Chess". למי שהשם צ'ס לא אומר כלום, שווה לדעת שהאמנים שהקליטו בצ'ס כוללים את רוטרי קונקשן, להקתה הראשונה של מיני ריפרטון, האולין וולף, רמזי לואיס ואפילו ארתה פרנקלין, בימים שעוד היתה נערה מתבגרת.

להבדיל מהאוסף החלול של וורב, כשיוצרים אלבום נחשק כמו זה שמק הצליח לעשות, השמות קצת פחות חשובים. האלבום מורכב מ-23 קטעים, חלקם בסביבות דקה חלקם יותר, שבהם מסמפל מארק את החברים היקרים של צ'ס, אם בשירה או בניגון, ומזווג אותם בהצלחה עם ביטים חשופים, קשוחים וגסים מעדות ההיפ-הופ. אם השידוך באוסף של וורב בין האמן המקורי למבצע החדש נראה מאולץ ופועל לצרכי גרין קארד בלבד, אזי השידוך באלבום המחווה של מק הוא שידוך משמיים. לא קשה להבין למה - את ההשפעה של צ'ס על 4-הירו קשה לפספס - הרימיקס של הצמד ל-"Black Gold Of The Sun" (לביצוע של ניוריקן סול, המקור של רוטרי קונקשן) הוא לא פחות מטקסט מכונן לדורות הבאים, וגם הגרסה שלהם ל-"Les Fleurs" של ריפרטון היא יותר מסתם מצוינת.

הפרוייקט הפרטי של מק הוא המוצר הכי אותנטי שאפשר למצוא. חוץ מהתוצאה המרגשת, האלבום עצמו לא יצא מעולם בהפצה מסחרית וכנראה שגם לא יצא. היה אפשר להוריד אותו מהאינטרנט דרך כתובת שסיפק מק, ועכשיו אפשר למצוא אותו בסולסיק ודומיה. למק היה חזון והרבה אהבה והדרך הכי מתאימה לממש אותו היתה הפצה באינטרנט.

אחרי שוורב עשו את כל הטעויות האפשריות וסיפקו לעולם ילד מבחנה עשיר שאיש לא אוהב, אם מעמידים לידו את ילד האהבה של מארק מק, אפשר להגיד בבטחה שטריביוט עושים באהבה או לא עושים בכלל.

ועדיין באותו מגרש, שווה לשים לב לאוסף הכפול ששחרר הלייבל בלו נוט. בחלק הרביעי של הסדרה "Blue Note Trip", מקבלים את המפתחות הקולקטיב האלקטרוני הגרמני, ג'זנובה. לבלו נוט יש ניסיון לא רע בכלל עם פרויקטים של חידושים, כמו למשל אלבום המחווה של מאדליב (שאפשר למצוא נקודות השקה בינו לבין הפרויקט של מארק מק) או אלבום החידושים, "Blue Note Revisited", שיצא בשנה שעברה והיה מוצלח בהרבה מאחיו התאום בוורב. למרות הניסיון החליטו ג'זנובה (או אולי ראשי הלייבל) לתת כבוד למבצעים המקוריים ולהשאיר את השירים כמו שהם, כשהדגש הוא על העריכה.

ג’זונבה ראויים לציון על שימוש מושכל בסמפולים הלקוחים משירי ג’ז והבחירה בהם לעריכת האוסף לא מאכזבת. תמהיל נכון בין ג’ז ווקאלי לאינסטרומנטלי ובין אמנים מוכרים כמו ג'ין האריס והרבי הנקוק לאמנים פחות מוכרים כמו שילה ג'ורדן המצוינת, הופכים את האוסף הזה למעניין וגם קצת מחנך. כל חלק מבין השניים באלבום בנוי ממיקס אחד ארוך, היינו, שיר אחד. בחירה מעניינת שמאלצת את המאזין לצלוח קטעים אינסטרומנטליים (שאולי היו זוכים ללחיצה על כפתור הסקיפ אם היה מתאפשר הדבר), כדי להגיע לפנינים ווקאליות יותר, נגישות וקומוניקטיביות.

ברור שהבחירה בג’זנובה נעשתה משיקולים שיווקיים שמטרתם לחשוף קהל הצעיר ואלקטרוני אל קטלוג הלייבל. אבל כשהתוצאה מספקת הציניות נשחקת, ואפשר להודות ליורגן, אלכס והחבר'ה שבחרו לחשוף את העם לקטעים מעולים, וערכו אותם עם הרבה מחשבה וטעם טוב.