מינימום מקסימום

לא קשה לדמיין את מקסימיליאן הקר שר ומנגן על פסנתר, מזיל ללא הרף דמעות מפלסטיק. קשה להאמין למילה שיוצאת לבנאדם מהפה. הוא שר על געגועים? אתה תוהה אם הוא לא חולם בעצם על מכבסה ב-Mitte במזרח ברלין. הוא שר על אהבה? אתה תוהה אם נוזל הניקוי שאיתו הוא מייצר את המוזיקה שלו לא נוצר מחיות שהוא מענה במרתף ביתו. אם היו מבקשים מכם לבנות מקסימיליאן הקר בשיעור רובוטיקה בבית ספר הייתם יכולים להשתמש בנוסחה הבאה: כריס מרטין מינוס הכישרון מינוס הנשמה בריבוע. אם כך, האם זה מפתיע שהסינגל הראשון שהוציא אי פעם היה להיט ענק בגלגל"צ? ממש לא. גם לא העובדה שהוא מצא שפה משותפת עם עברי לידר, שניהם לובשים את הלב שלהם על השרוול.

אז אחרי אותו אלבום בכורה עם אותו להיט, שהציע הרבה מאותו דבר, שירי רדיו פסבדו-רגישים, ואלבום שני שניסה להרוג את תחיית האלקטרו, מגיע האלבום השלישי של הקר ומציע רק אותו ואת הפסנתר במה שנשמע כמו בלדה אחת ארוכה ומשעממת עד דמעות. זהו אלבום שגורם למוזיקה של כריס מרטין להשמע אוונגרדית ולאלבום הבכורה של קין להחשב כבשורה מוזיקלית מרשימה. אם תרצו תוכלו להסתכל על האלבום הזה כעל כלי שיוכל לשמש פסיכולוגים כשהם בוחנים את מידת הרגישות של הפציינטים שלהם. אנחנו, מה לעשות, היינו מעדיפים להיאכל על ידי נמרים.

מקסימיליאן הקר, "Lady Sleep" (אם.סי.איי, Kitty Yo)

אחד הדברים המפתיעים שקרו בשנה שעברה היה תחייתם המקבילה של הבריט-פופ והשוגייזינג. השוגייזנג, אותו ז'אנר שהתבסס על קירות של דיסטורשן ושירה חלומית-על-גבול-האנמית, נכחד סופית על ידי הבריט פופ שחרט על דגלו את החזרת השמחה לרוק הבריטי ועל ידי הגראנג' שהחזיר את האטיטיוד המזיע.

כולנו זוכרים את האמרה המפורסמת של ריצ'י אדוארדס מהמאניקס, על כך שהוא "שונא את סלואודייב יותר משהוא שונא את היטלר". מאוחר יותר הלך הבריט פופ בדרכו של ריצ'י ונעלם, והשוגייזינג עשה סימנים של חזרה דווקא מהכיוון האלקטרוני. לפני כמה שנים זכו סלואודייב למחווה מכובדת מהלייבל מורר, והשפיעו רבות על עבודתו של אלקטרונאי גרמני אחר בשם אולריך שנאוס.

אולם בשנתיים האחרונות, לצד החזרה למרכז של הבריט פופ עם הרכבים כמו קייזר צ'יפס, הפכו המחוות הקטנות לשוגייזינג לגל עולמי רחב היקפים. M83 לקחו את הז'אנר למקומות אפוקליפטיים ולא ידידותיים לשמיעה, ורדיו דיפרטמנט השבדים לקחו את ג'יזס אנד מרי צ'יין לעולם אלקטרוני מתקתק. האינג'ינירז היו הנציגים הבריטים, והם עשו את זה קל ונגיש.

בז'אנר שבו האישיות היא משהו שנשאר הרחק מאחור, ברקע, אפשר להבין למה הם קוראים לעצמם "הטכנאים", אבל לפחות לא צריך לחיות שנתיים מעל רכבת תחתית על מנת להצליח לזהות את המלודיות בין כל העמימות שמסביב, והשירים היו כל כך טובים ומתוקים שאותה תחושה רק חספסה אותם ועזרה להם. כעת, לאחר אי.פי בכורה מהשנה שעברה שהיה סתווי ונפלא והכיל נגיעות של בריט פופ, הם חוזרים עם אלבום בכורה מלא, כזה שבאמת קשה למצוא בו קטעים לא טובים. החל מ-"Home" המרגש שפותח את האלבום ומשמש כמייצג נאמן שלו, דרך "Waved On" ו-Forgiveness"". מכשף.

אנג'ינירס, "Engineers" (אן.אם.סי, Echo)

לקאריבו קראו פעם מניטובה, אולם הוא נאלץ להחליף את שמו ממחוז קנדי אחד למחוז קנדי אחר, לאחר תביעה מגוכחת שהגיש הנדסום דיק מניטובה. כך או כך, המוזיקה של דן סניית', יליד קנדה המעביר את ימיו בלונדון, לא השתנתה בצורה דראסטית בעקבות המהפך, ובטח שלא הפכה לפחות טובה. סניית' הוא עדיין האמן המוצלח ביותר בלייבל ליף, וממשיך לשלב בין פסיכדליה ואלקטרוניקה וליצור מוזיקה שנשמעת כאילו נוצרה בעולם שבו כולם מתקשרים בעזרת פרחים ואוכלים סופות אלקטרומגנטיות בצהריים.

אם באלבום הקודם שלו כמניטובה, שהזניק אותו לתודעה העולמית והיה לכל הדעות אלבום מצוין, ניכר כי תחושת חוסר הפוקוס המכוונת הובילה לפעמים גם לחוסר מיקוד, כעת נראה כי הכל יושב ולא יושב במקום בצורה מושלמת. סאונדים מוזרים הופכים במהרה לתיפוף ומתמזגים לתוך מה שנשמע כמו הכאוס בצורתו הווקאלית המרהיבה ביותר. כל מי שלא נבהל ממוזיקה חדשה ומרתקת צריך לשמוע את האלבום הזה. לאחר הפתיחה המופרעת ולפני הסיום המטורף, ניתן למצוא גם קטעים סטנדרטיים יותר כמו "Lord Leopard" הfאנקי-קלאסי, Bees"" הקראוט-רוקי ו-"Hello Hammerheads", בלדת פולק-פסיכדליה מקסימה. שלושת הקטעים, אגב, מצוינים. אם יש לכם תקציב מוגבל מאוד לרכישת דיסקים השנה, האלבום של קאריבו חייב להיות ברשימות שלכם.

קאריבו, "The Milk Of Human Kindness" (אם.סי.איי, Leaf)