דובוני אכפת לי

הימים הם ימי פוסט מכרז, ולרגע נראה כאילו ההתחסדות הצבועה נפסקת, והטלוויזיה אט אט חוזרת אל מסלולה בבריכת המים הרדודים. אלא שלפתע, דווקא מהכיוון הפחות צפוי, הגיח מפגן דו פרצופיות מאכזב בצורת סדרת פרומואים חדשה לחדשות ערוץ 10. בין הפסקת פרסומות אחת לשניה, מציצים פרצופיהם הרציניים-אך-בה-בעת-אנושיים של כוכבי המהדורה המרכזית, כשהם מציגים לראווה מונולוגים מהווגינה של העיתונות הישראלית. כך למשל תוכלו לשמוע את יעקב אילון מסביר כי "אנחנו בחדשות 10 חושבים שכשאכפת לנו מסיפור, אין גבולות ואין תחליף לדיווח ישיר בלתי אמצעי מהמקום בו הדברים קורים. גם אם זה הצד השני של הגלובוס. כי אכפת לנו". בתשדיר דומה מסבירה מיקי חיימוביץ' את טיפולה המסור של מחלקת החדשות בפרשת רמדיה, אלון בן דוד מבאר את הרצון ליידע את הציבור הישראלי בעלילותיו של החץ, הטיל הישראלי המגושם וכיוצא באילו.

התשדירים שמבקשים להלל את תפארתה של מחלקת החדשות הטרייה של הערוץ, מלווים בארשת חשיבות ויומרנות מוסרית מבחילים ממש. קשה שלא להתמלא סלידה לנוכח הסיסמאות הריקות שמשחררים אנשי 10 לחלל האוויר. "אנחנו כאן כי אכפת לנו". השאלה אכפת ממה? העיתונות הישראלית כחלק ממגמה שעוברת התקשורת הישראלית כולה, נמצאת במגמת התדרדרות. מבלי להדרש לחלטוריזם ואוזלת היד שפושים בכל, הרי שהאספקט הבולט ביותר בירידת עוצמתה של העיתונאות היא אובדן הדרך. עיתונאים שמבקשים להפציץ בסקופים עושים זאת בעיקר כדי לשמוח לאידם של המתחרים. מזמן כבר לא קשורה עבודתם לרצון להשפיע, לשנות, להתוות דעת קהל או להצביע על עוולות, שכן המוני עוולות מסתובבות לאינספור עיתונאים מתחת לאף ואיש לא מתכופף להרים אותן, או לפחות מכוון לעברן אלומת אור. המניעים העיקריים בהתנהלות של שתי מערכות החדשות הגדולות בטלוויזיה המקומית – ותרשו לי להניח את שלוחת ג'ו בראל בקטגוריה נפרדת לצורך הדיון – הם שיקולי רייטינג, כסף ויוקרה. הגורם המוסרי, האכפתי, כמעט נעלם לחלוטין ממקצוע זה שמזנה את עצמו בכל יום מחדש.

אז נכון שדווקא אנשי חדשות 10 עושים עבודה לא רעה בכלל בשגרה החדשותית הלבנטינית העמוסה, אבל אין משמעות הדבר שכששולחים את יעקב אילון לשדר מתאילנד לרגל הצונאמי, נובעת ההחלטה מאכפתיות עיתונאית אנושית ולוחמת. המלחמה היחידה שמנהלים אנשי חדשות 10 היא בקולגות מערוץ 2. וודאי מכירים רבים מאנשי שתי המערכות את השמחה לאיד עם כישלון המערכת הנגדית. הרי בדיוק מתוך התחרות הזו צמח ז'אנר שידורי הפיגועים, שבמרכזם קריין חדשות הלום ולא מאופר, תמונה של מפה, ובהמשך רצף תמונות מטושטשות של מצלמה מבוהלת שחוזרות על עצמן ללא הרף. כולם רוצים לעלות ראשונים לאוויר, ולא משנה באיזה מחיר. העיקר שיהיה נציג שלנו בטלוויזיה ויגיד כבר שהיה פיגוע.

אין בכוונתי להקל ראש במחויבויותם של מר אילון והגברת חימוביץ' לעבודתם. אבל די להתחסדות, אתם כבר מזמן לא משחקים את המשחק רק למען חשיפת האמת והמרדף אחר הצדק. שכן משקל משולש הזהב העיתונאי: חדש, חשוב, מעניין, כבר מזמן מחולק באופן לא שווה.