אנדריאה זקרמן נהנתה

הסרט "הכי דומה לאהבה" יודע שבעצם אנחנו רואים כל קומדיה רומנטית מהסוף להתחלה. מראש אנחנו יודעים שהסוף יהיה טוב ושהזוג היפה בפוסטר נועד להיות זה עם זו ולחיות באושר ובעושר עד קץ הקצים, למרות כל המכשולים שהתסריטאי יציב להם בדרך. בדומה לסרט, אתחיל אם כך גם אני בשורה התחתונה: "הכי דומה לאהבה" מצליח להיות קומדיה רומנטית מקורית ומהנה. למרות מיינסטרימיותו המסחרית הוא מצליח לבלוט בים הקיטש והבנאלי בעיקר בגלל הקפדתו על הפרטים הקטנים ובגלל היותו כתוב ומשוחק נפלא ובעל פסקול מעולה. אפילו המזגן באולם הקולנוע היה בדיוק בטמפרטורה הנכונה.

נקודת הזכות הראשונה של הסרט היא הבימאי נייג'ל קול הבריטי, שברזומה שלו מופיעים הסרטים "נערות לוח השנה" ו-"להציל את גרייס" המוצלחים למדי והסדרה הממכרת "רגליים קרות", ומביים כאן את סרטו ההוליוודי הראשון על פי התסריט הראשון של השחקן האמריקאי קולין פטריק לינץ', שגם מפציע בסרט בתפקיד קטן. נקודות נוספות מגיעות גם לשתי הסוכריות אמנדה פיט ואשטון קוצ'ר שכל אחד מהם סוחב באמתחתו קומדיות רומנטיות גרועות במיוחד, מה שיכול לגרום לרתיעה מסוימת גם מהסרט הנוכחי. למזלם, הפעם הם נפלו על בימאי ותסריטאי שיודעים את העבודה. הכימיה ביניהם אמינה לגמרי ושניהם, מה נעים, גם נראים מעולה מהרגיל.

הסרט הוא מעין "כשהארי פגש את סאלי" גרסת שנות האלפיים. כאן הזוג שלנו נפגש בשדה התעופה, ובניגוד לקשקוש החברות האפלטונית הא-מינית של הקלאסיקה מהמילניום הקודם, הם בוחרים להתחיל את מערכת היחסים שלהם בצורה שהכי לא אופיינית לז'אנר, אך היא כמובן הדרך החכמה וההגיונית ביותר לפצוח בקשר. ביוזמתה של הגיבורה, הם מצטרפים למועדון האקסקלוסיבי ומקיימים סקס בשירותים של המטוס עוד לפני שהוחלפה ביניהם מילה אחת. בדומה לזוג הארי-סאלי ייקח גם להם שבע שנים טיפולוגיות ומספר דומה של בני זוג שגויים כדי להבין, 101 דקות אחרי כולם, שהם נועדו זה לזו. גם "ארבע חתונות ולוויה" זוכה פה לאזכור באמצעות עיצוב בני הזוג - הוא חנון וביישן, היא פרועה וספונטאנית, ובמיוחד בעובדה שלשני הגיבורים יש אח חירש שכמובן שומע יותר טוב מכולם. אם כבר בהומאז'ים עסקינן, הסרט מכיל גם סצינת מחווה ל-"אנני הול" של וודי אלן. אכן, אילנות רומנטיים גבוהים.

נקודת הפתיחה של הסרט ממוקמת בסוף שנות התשעים. עיצוב הלבוש והתספורת של הגיבורים מותאם ומוקפד, ואפילו "בוורלי הילס 90210" זוכה לאזכורון בעלילת הסרט, שמהווה סממן נוסף לנוסטלגיה המוזרה שתוקפת את העולם לניינטיז. אותו עשור שלמרבה האירוניה המאפיין העיקרי שלו הוא נוסטלגיה לרוב מה שקדם לו. בדומה לסרט "בחברה טובה" בכיכובו של טופר גרייס, חברו של קוצ'ר ל"מופע שנות השבעים" טומן גם סרט זה, כמו סרטיו הקודמים של הבימאי, ביקורת (קטנטנה, בכל זאת - קומדיה רומנטית) על הקפיטליזם הדורסני שהתפתח בשנות התשעים ומתפוצץ לנו בפנים כל יום מאז. לקראת סופו של הסרט עוטפת את הסרט מלנכוליה המתאימה מאוד לגיל הדמויות אך לא לקומדיות רומנטיות, ונובעת משברון החלום הבורגני-קפיטליסטי של הגיבור שקיווה להסתדר כמו שצריך בחיים (קריירה בהיי טק, כסף, בית ואישה- בסדר הזה ועד גיל שלושים) ונאלץ להבין שהדבר האחרון שמעניין לקפיטליזם את התחת זה התחת החלק שלו.

ומכיוון שהתחלנו בסוף, נסיים באמצע. א-פרופו תחת, המתינו לסצינת העירום המשותפת של הכוכבים במהלכו של הסרט. קוצ'ר הבטיח שאם יזכה הסרט להצלחה במולדתו, הוא יענטז ערום למחצה בתצוגה של קלווין קליין. אמנם הסצנה מבטיחה שזה יהיה מראה משובב עיניים, אך על פי הצלחתו העלובה למדי של הסרט בסוף השבוע בארצות הברית, נראה שנצטרך עוד לחכות.