כנגד ארבע בנות

חציית ים סוף זה הבריכה של הילדים לעומת מה שעבר על מריה קארי בשנים האחרונות. מתחילת העשור היא הספיקה לדגמן התמוטטות עצבים מתוקשרת, לשמוע "דונ'ט קול אס" מחברת התקליטים שלה (לאחר חוזה מתוקשר של 80 מיליון דולר שנגמר בכך ששילמו לה – העיקר שתעזוב) ולהתרסק עם סרטה "Glitter", שכנראה אף אחד לא ראה, אך כולם נהנו לדון בכישלונו המהדהד. האם אחרי כל הרכילויות הלוהטות נותר למישהו כוח גם לשמוע את הדיווה הקורסת מלהטטת בטריליון האוקטבות הדרות בגרונה? אז זהו שלא.

נדמה שקארי הבינה שיש לה בעיה, וכעת היא מבקשת להרגיע את העניינים, לרענן את התדמית הפוחזת ולהשיק את השלב הרציני וה"בוגר" בקריירה שלה. בתור התחלה, היא לבושה למדי על עטיפת אלבומה החדש, "האמנסיפציה של מימי", ומרוטשת כולה בידי צבא של פוטושופיסטים. גם מבחינה מוסיקלית העניינים בשליטה. לכל הפחות אפשר לומר על קארי בפאזתה החדשה שהיא פחות מעצבנת מבעבר. אם כל בלדת אביב קודמת שלה עוררה חשק אינסטינקטיבי להעיף לה כאפה, רק שתסתום את לועה, הרי שבאלבום החדש היא הפחיתה במאניירות, והציבה גירסה מרוככת של עצמה. גם כשפה ושם היא לא מצליחה להתאפק ודופקת איזה סלסולון, זה לרוב סולידי ולא מרגיז.

ההפקה קורצת להיפ-הופ ולסול, ומה אתם יודעים - אפילו יש פה שיר אחד ממש לא רע ("Stay the night", בהפקת קניה ווסט) ועוד אחד חצי-מגניב ("Get your number", שנשמע הכי נפטונז, אך הוא בעצם הפקה של ג'רמאיין דופרי). הבעיה שחוץ מעשר דקות נטו של חדווה, רוב הדיסק הזה מעניין כחרוסת דאשתקד. צמד ההפקות שהנפטונז תרמו לקארי הן הכי 2002, הופעות האורח של סנופ דוג ונלי לא מצילות את המצב והבלדות משעממות. כשקארי מתחילה להשתפך על כל הלואי ויטונים והפראדות שלה זה נהיה מביך. כאילו, למקרה שחשבתם שהיא לקוחה קבועה במחסן של ויצ"ו, טוב לדעת שהיא בעצם בעניין של גו'צי.

מריה קארי – "The emancipation of Mimi" (הליקון)

הקומוניקט שנלווה לאלבום החדש של גארבג' פלוס נבירה באינטרנט מעלים שגם על החבורה מוויסקונסין עברה שנה לא קלה: בוץ' ויג נאבק בצהבת, שירלי מנסון עברה ניתוח במיתרי הקול והתגרשה מבעלה לאחר שבע שנות נישואים; בלגן אישי בין חברי הלהקה הוביל לכמעט-פירוק ולכמעט-פרישתו של ויג; שלא לדבר על זה שהחבר'ה כבר לא צעירים, ואפילו מנסון הכוסית כבר מתקרבת ל-40. לאן הולכים מכאן? אחורה, כמובן.

עם תום שנת השבתון והברוגז, גרבג' מנסה לחזור לשורשיה הרוקריים האלטרנטיזיים. אלבומה הרביעי של הלהקה, "Bleed like me", עמוס גיטרות כאילו-מתחרעות, והחברים אף גייסו את דייב גרוהל (נירוונה, פו פייטרז) לתופף בשיר הפותח. אבל הבליץ הרוקנ'רולי שלהם מאולף מדי, סינטתי ולא משכנע. הזבלונים מנסים להיות נירוונות סקסיים ומדליקוליים, אבל יוצא להם רוני סופרסטאר עם דיסטורשן. לפעמים זה דווקא סבבי (למשל בשיר "Run baby run"), אבל ברוב הנסיונות, מתחת לכל הרעש והכסאח מסתתר מעט מדי בשר. או כמו שאמרו חכמים: אסתרא בלגינא קיש קיש קריא.

גארבג' – "Bleed like me" (הד ארצי)

אבל האלבומים החדשים של מריה קארי ושל גארבג' הם ממש ים סוער ומאתגר בהשוואה לחדש של טוויט, תגלית ההיפ הופ של מיסי אליוט. הלהיט הראשון והמדליק של טוויט, ("oops oh my)", שעסק בשבחי הסקס העצמי, עורר סקרנות ביחס להמשך מפעלותיה, ואף זכה לגירסת כיסוי חיננית של ליידיטרון. אבל האלבום השני שלה, "It's me again", ממחיש שמדובר בפוני של טריק אחד. זה אלבום משעמם ביותר, רובו מורכב מבלדות עבשות שדומות מדי האחת לרעותה. מדי פעם מיסי נדחפת, זורקת כמה ביטים ושואגת בסגנון מדריכה בצופים, אבל זה לא ממש עוזר. לגמרי אופס.

טוויט – "It's me again" (הד ארצי)

אחרי שלוש מצות שכאלה, אין ברירה אלא לפרגן לנטלי אימברוליה. אמנם גם הדיסק החדש של הבייב האוסטרלית, שלישי במספר, אינו הקניידלה הלוהט של השעה, אבל לפחות הוא לא מנדנד או מייגע כקודמיו. סתם צועד לו באיזי במשעולי אמצע הדרך לכל המשפחה. בטח יש אנשים שזה נעים להם, נגיד כאלה שנתקעו בפקקים.

אם שמעתם את הסינגל החדש שלה, "Shiver", אתם כבר יודעים בערך איך נשמע האלבום כולו: קולקציה עונתית של שירי מיד-טמפו אווריריים בהפקה שמרנית. שום דבר לכתוב עליו הביתה, אבל גם שום דבר שעושה חשק לזרוק כפכף על הסטריאו. מה גם שלאימברוליה יש פרצוף יפה. עד ל"ג בעומר זה יעבור.

נטלי אימברוליה – "Counting down the days" (הד ארצי)