כוכב הקופים

אחרי הלקט המיותר של "כוכב נולד" ששודר אתמול ושנייה לפני שביום העצמאות תשודר מחלבת הרייטינג חסרת ההצדקה לה קוראים בקשת "האודישן הכי מצחיק של כוכב נולד", אפשר לשבת שנייה בשקט ולהתבונן מהצד בתופעות הלוואי ההרסניות והמרגיזות שאותה תוכנית משובחת, אך דורסנית משרה על קהל צופיה הנרחב.

כבר מעונתה הראשונה "כוכב נולד" לא הייתה כשאר התוכניות ששודרו בערוץ 2 ועל כן אפשר להגיד שבצדק היא זכתה ב"תוכנית העשור" בטקס מסך הזהב בשנת 2003. אם לא נחשיב את הקרב בין ירדנה ארזי לעפרה חזה כריאליטי הראשון בהיסטוריה, הרי שמעולם לא שודרה תוכנית שיצרה כאלה רגשות עזים בקרב צופיה הנלהבים, ונדמה שעם כל עונה ועונה רק מחריפה התופעה. הדיבור האקסטטי על הסדרה, הניצוץ המפחיד בעיניים, הקודים המשותפים, הבחירה הבלתי רציונאלית בגורו אחד ויחיד ובעיקר ביטחונם המוחלט והמבוצר של הצופים בהכרתם האינטימית את אלילם מזכירים במדויק התנהגות של חברי כת משיחית שמסתגרת אי שם ביערות ברזיל ושוכבת עם כל עז וילד שבסביבה. לאור התנהגות מטרידה זו שרק הולכת ומתגברת, יש לברך בלב שלם על כך שבגמר "כוכב נולד 2" אף מעריצה משוגעת בת 12 שמצוידת בברזלים, מזג חם במיוחד ובטוטו קטלני לא התנקשה ביריקה בחייו של הראל מויאל בזמן עלייתו לקבלת הפרס. ואכן ככל שעונתה השלישית של "כוכב נולד" מעמיקה אל שלבי האודישנים המפרכים שלה, נהיה מכל דבר אחד ברור – למעט יוצאי פסטיבל שנטיפי, אין חבורה יותר מעצבנת מכת "כוכב נולד".

בעונה הראשונה והתמימה, זה עוד היה נסבל. לנינט יש קול נורא יפה, שירי היא חיית במה ושי גבסו יודע לכתוב ולבצע שיר באופן סביר. איפה אותן אבחנות תמימות ואיפה רצף דיוני המומחים דה לה שמאטע שנשמעים כיום בחוצות הערים? כל ילד מקרקר בן חמש עשרה נהיה ריקי גל. לזאת יש קול עמוק ומלא רבדים. לזה יש מנעד מדהים, אבל הוא עדיין לא בשל מספיק וזאתי מזכירה באינטונציות שלה זמרת סול, אבל עם טוויסט של שרה'לה שרון. אין קץ לאותה ברברת אינסופית ומפרכת בה יושבים הצופים ומנתחים עד דק כל מתמודד משל היו בוחנים חמורי סבר לאופרה הישראלית. משעשעת במיוחד העובדה שרוב אותם צופים אנינים וחדי אוזן מוכנים לשמוע אחר כך ובהנאה גדולה כל צפרדע קרקרנית בואכה גלגל"צ בריטני ספירס.

תכונה נוספת ומרגיזה במיוחד של כת "כוכב נולד" היא אותה יכולת מדהימה, מפתיעה ותמיד נכונה של הצופים לאבחן, להבין ולהכיר בתוך שבריר שנייה את המתמודד ששר מולם. כאילו היה מדובר בפרויד או לפחות במגדת עתידות צוענייה, יודעים מיידית הצופים את כל עברו, אופיו ועתידו של המתחרה העומד מולם. הרי זה ברור לכל כי שיר ביטון מתוקה, יהודה סעדו מסומם ואדיש, מרי אור היא נחשה מתחנחנת, אבל תגיע לגמר כמו נמרה. כמו כלב גישוש משטרתי, מספיקה להם תנועת יד אחד, הנפת שיער קטנטנה ולפעמים אפילו מצמוץ שפתיים קל כדי לחוש כלפי המועמד אהבה עזה ממוות או לחלופין שנאה בוערת ויוקדת. אז מה אם מוגשת להם דקה אחת, ערוכה היטב ומניפולטיבית ביותר מעשרות שעות של חומרי גלם, הם יודעים את האמת לאשורה.

אך הדבר הנורא יותר מכל, ופה לא מדובר רק באשמת הצופים, היא אותה הרגשה דחויה שאופפת את אותו אדם מסכן שבוחר לא לראות את "כוכב נולד". אל מול בולדוזר יחסי הציבור של התוכנית המשולב בסגידתם האובססיבית של צופיה, נותר אותו אדם בודד, מנודה ומחוסר חברים. אין הוא מבין כלום. כתייר מזימבבווה, כאנאלפבית, כחירש שאינו יודע את שפת הסימנים הנדרשת, הוא יושב בקרב חבריו, אינו מקבל מהם סימן חיים ולא מצליח לייצר אתם ולו בדל קטן ועלוב של דיאלוג. הם עסוקים מדי בניתוח הבנדנה הסגולה של האחיות רייז.