"אחות קטנה", ספרו החדש של רם אורן, נפתח בציפייה מסוקרנת. זה מתחיל בכריכה: נערה תמה ובתולית, כנראה אותה אחות קטנה, מציצה ברצינות ובפליאה באיזה צוהר בלתי נראה. זה ממשיך כאשר אנו מוצאים בכריכה האחורית שהעלילה מתרחשת בבני ברק. חרדים זה מגניב. כאשר אנו מתחילים לקרוא, הסקרנות המשועשעת מתחילה כבר ממש להטריד, ובמובן הטוב של המילה: ארון קודש עם כוחות מיסטיים של רליקוויאה נוצרית, הברחות קוקאין, התאבדות מסתורית, מעקבים, נקמה, ומעל הכל- תומתה הבלתי מתפשרת של חדווה רוזן, אחותו הקטנה של נחמן, אשר שוב ושוב מאוימת על ידי מטרידנים בשכונה, אנסים בני בליעל, ואפילו ידיד מבוגר של המשפחה, שאהבתו לחדווה כמעט ועוברת את גבול הטעם הטוב. בקצרה, חומרים מצוינים לתפירת ספר מתח משובח.
וספרו החדש של רם אורן הוא יותר מספר מתח. מדובר כאן, בתחילה לפחות, בשילוב הנכון בין מתח ורומן משרתות טלנובלי, המונע על ידי קוטביות מתעצמת בין טוב ורע. האחים, חדווה ונחמן בן ח"י השנים, מוצאים את עצמם לבד בעולם, לאחר שהוריהם התאבדו (הקורא הנבון חושד כבר בשלב הזה שמדובר ברצח). נחמן, אמנם, שומר על אחותו, אך בכל זאת, היעדרותם של ההורים מביאה את חדווה למציבים מביכים, אשר פוגעים בה ובסיכוייה למצוא שידוך הולם בחברה השמרנית של בני ברק. נחמן, עילוי בתורה ובחור טוב, בסך הכל, מוצא את עצמו נוקם במנוולים, ומכאן, הדרך ללחימה בסחר בסמים בין לאומי, עם בסיסים באמסטרדם ובפריז, היא, כמובן, קצרה. ועוד לא אמרנו כלום על הרומנטיקה באוויר, על המשבר האידיאולוגי העמוק אליו נקלע נחמן, שנקרע בין האמונה והמסורת, ובין המחויבות לצאת וללחום לבדו בעולם, ואולי אפילו להיענות לצו לבו, לאהובתו, נעמי, הלוחמת המסוכסכת בשירותה של המשטרה החשאית.
חבל שהסוף גרוע במיוחד
נשמע טוב, לא? אז זהו, שלא. הקורא הסקרן, אשר בתחילת הספר נשבה בקלות וזחיחות הדעת בנפתוליו של העולם החרדי, שמזמן לא נראה כל כך טוב, מוצא את עצמו במהירות במלכודת מצערת. השפה של אורן, מין משלב לשוני קצת גבוה שמזכיר חיבור מצטיין של תלמיד בכיתה ו', הופכת למעצבנת מדי, התפניות האבסורדיות בעלילה יותר ויותר מעייפות, והתעצמותו של הממד הרומנטי על חשבון המתח מדכא בחוסר אמינותו. אלא מה, להפסיק כבר אי אפשר - הקריאה יותר מדי קולחת. לא מזיק גם גודלן של האותיות והרווחים העצומים בין השורות, שמעלים אמנם תחושות התמרמרות ביחס לעתיד העצים בכדור הארץ, אבל מה לעשות, גורמים לסיים את הספר מהר. לקראת סופה של הקריאה, המתח מפנה את מקומו לשעמום, והסקרנות- לרפיון חושי ואינטלקטואלי אשר מזכיר תחושות קיבתיות מסוימות שמאפיינות צריכה מוגזמת של סוכר.
כמו ממתק, רם אורן. מפתה בהתחלה, מסקרן, עשוי ונראה טוב, אבל במהירות חנו סר ומה שנשאר הוא רק השומן. לא נורא, קצת ספינינג עם דוסטוייבסקי או תומס מאן, והבחילה חלפה, הצוהר הצר שהאחות הקטנה פתחה ייסגר, והכל ישוב להיות כשהיה.