אש אש על הגולש

על התקליט "The Great Destroyer" של Low, דובר עוד בסוף השנה שעברה. הוא יצא בעולם בסוף ינואר, אבל רק החל בשבועות האחרונים ניתן להשיג אותו בצורה מסודרת ברוב החנויות בארץ. יותר מהכל, זה אינו אלבום הייפי שמשמעות הכתיבה עליו היא רק בשנייה בה הוא יוצא. "דה גרייט דיסטרוייר" הוא אחד המועמדים המוצדקים יותר לתפוס בסוף 2005 את תואר אלבום השנה.

לואו, שלישיה המורכבת משני גברים וגברת ממינסוטה, הייתה עד לתקליטה הנוכחי שחקנית המפתח הבולטת של זרם הסלואו-קור: שירים איטיים, בהם עוברות שעות ממכת תוף אחת לשניה, מלודיות מלנכוליות שנמרחות לאורך זמן ומסע מוזיקלי, שנע מהשפעות אמריקנה לגראנג', פוסט-רוק ולו-פיי. לואו, שלא יכלה לבחור לעצמה שם מייצג יותר, תמיד הייתה הכי איטית, הכי רצינית, הכי תהומית. "דה גרייט דסטרוייר" הוא מעבר מהותי מבחינתם למקצבים קצת יותר מהירים, לדיסטורשנים פתוחים מתמיד ולעוצמות ביצוע מחוספסות, שבעיני רק מאדירות את המלודיות העצובות ואת ההרמוניות המתוקות לכאורה. אני מודה, לא תמיד קל לי להתמסר לאיטיות שלהם. אבל האלבום הזה לפת אותי מכל כיוון. אני מקשיב לו ומתגעגע כל כך, ולא ברור למה או למי. לקליפורניה? מעולם לא הייתי שם. לערבות אמריקאיות שרגלי לא דרכה בהן? זו מוזיקה של מסע וחיפוש. ההגשה הקולית, שמשלבת בין הגברי לנשי, נותנת כוח ואמונה, למרות שברור שהשביל, שלואו השאירו מאחוריהם, מלא בחורבן ואבק. דקה אחת הם מתפללים בשירה מלאכית, ודקה אחריה מתפוצצים בגיטרות מלוכלכות, כאילו היו ניל יאנג שנותן את סולו חייו בשיא הייאוש יחד עם קרייזי הורס. בכלל, התקליט הזה רווי בשירים שמושפעים ישירות מהגיטרות הכי קורעות של האיש ההוא. לואו הם קולה של משפחה הרוסה שלא מוותרת על הביחד. ו"דה גרייט דיסטרוייר" ממיס יותר ויותר ככל שעובר הזמן.

לואו, "The Great Destroyer" (הד ארצי, Rough Trade)

בוקר חדש עולה על החווה של משפחת גורדון-מור. "בוקר טוב,קים" קורא תרסטון. "בוקר אור תרסטון" מחייכת קים. "חכי לי", אומר הבעל האוהב, "אני רק מסיים לחלוב את הפרה ונפתח את הדיסטורשנים, אוקיי?". ייתכן שבמציאות אחרת, אם סוניק יות לא היו בוחרים בדרך הארטית, הניו יורקית, מלאת העשן והפוסט מודרניזם, אלא היו אנשי כפר שנושמים אוויר צלול ומנגנים שירי פולק אל מול השקיעה, הם היו בעצם יו לה טנגו. גם יו לה טנגו היא שלישיה אמריקאית נוגה (מהובוקן, ניו ג'רזי), שמורכבת משני גברים וגברת, ובוורידים שלהם תמיד אפשר היה להרגיש זרימה סוניק יות-ית. אלא שעם כל המודעות העצמית הברורה שלהם, יו לה שידרו מאז ומתמיד משהו שלסוניק יות לא היה אף פעם: תמימות. כל הארטיות שבעולם לא גרמה ליו לה טנגו להישמע כיותר מחבורת רוקרים צנועה, חולמנית וטובת לב, שמנגנת את שעל ליבה לעצמה בלבד, מבלי טיפת שחצנות והרמת אף. מ-1985 ועד היום הם לא חדלו להוציא תקליטים, להופיע ולרענן את עצמם, תוך מינון גבוה של אקלקטיות ומוניטין הולך ומצטבר כנושאי חוד החנית השפופה של האינדי-פופ האמריקאי. הבעיה הייתה שהם מעולם לא שמרו על רמה אחידה. מיצירות מופלאות, שנשמעות כמו הסמיתס-פוגשים-את-ג'קסון-בראון-בסשן-עם-לאש ("And Then Nothing Turned Itself Inside Out" מ-2000), לכיוון אלבומים חיוורים ואנמיים יחסית, כמו "Summer Sun" מ-2003 (רוב המבקרים בארץ היו הרוסים עליו, אני לא).

לכן, "Prisoners of love", האוסף החדש והמשולש של יו לה טנגו, הוא עניין ראוי בהחלט. הוא מציג את יו לה כמה שתמיד היתה - להקה שקשה לא לאהוב, על אף מגרעותיה. הוא מכיל מספיק קטעים משובחים מאלבומים חלשים, ערוך טוב, וקשה לומר שהוא מאגד את מיטב הלהיטים שלהם, כי מעולם לא היו להם כאלה. הם בהחלט חזקים גם בייצור רגעים משעממים, אבל עדיין קשה שלא לרצות להיות חברים ממש טובים של להקה שהעידה על עצמה כ"פופולרית יותר מג'יזוס (ג'ונס)", שייסדה פסטיבל בן שמונה ימים בשם "חנוכה-פלוזה" (בו הופיעו לצידם ריצ'ארד הל, ג'נין גרופולו, קונור אוברסט, לורה קנטרל, קלקסיקו ואחרים), ושבאקט של ייאוש מודע לעצמו ממצעדי המכירות כתבה פעם: "אוקיי...אנחנו נפגשים עם בחור שמכיר את הטכנאי השני של אשר. יש לו כמה רעיונות רוצחים". יש ביו לה טנגו כמויות בלתי נדלות של ולווט אנדרגראונד (אותם הם גם גילמו פעם בסרט "I Shot Andy Warhol"), להקות שוגייזר מהורהרות, דרים-פופ מתוק ונגיעות קאונטרי-פולק, שמזכירות לפעמים את ניל יאנג של "הרווסט מון" ולפעמים את ווילקו. אבל הם אף פעם לא תובעניים, וזה יתרון וחיסרון כאחד. חיסרון, כי לא פעם יו לה יכולים לעבור ליד האוזן, עם כל הדיסטורשנים שבעולם, מבלי שתרגישו שהם היו שם. יתרון, כי הריגושים שלהם מתגנבים. כשהם מלטפים הם עושים את זה מבלי ששמתם לב שהם עומדים להגיע. הקסם פשוט צץ ואז לא חייבים לטייל במרחבים פתוחים, בין הרים וקניונים, כדי להרגיש אותם.

יו לה טנגו, "Prisoners of Love" (בי.אן.אי, מטאדור)

ואם כבר יו לה טנגו- עשו לעצמכם טובה וחפשו את Dump, כלומר ג'יימס מק'ניו, באסיסט הלהקה, והאיש שלדעת רבים ייצב והפך אותם למשובחים מתמיד. דאמפ מקליט אלבומי לו-פיי כסולן, מוציא אותם יותר אינדי מאינדי, ולטעמי הוא הדבר הכי טוב שיצא מיו לה אי פעם. האישיות הכובשת שלו מזכירה לפעמים את הסגפנות של ג'יי מסיס , סולן דיינוזאור ג'וניור, ולפעמים את האקסצנטריות של דניאל ג'ונסטון, והוא הולך אפילו רחוק יותר מיו לה עם האקלקטיות. רצוי לשים את היד על אלבום בשם "That Skinny Motherfucker With The High Voice?", שכולו קאוורים לפרינס, בהקלטות גיטרות חשמליות ומכונות תופים ביתיות. זו המחווה הכי נוגעת ללב ששמעתי לפרינס, כולה אהבה מחד, ותצוגה של פן אחר - הפן הלוזרי - ביצירתו של הגמד. ועוד יותר מזה, אל תפספסו את "A Grown Ass Mam", אלבומו האחרון עד כה (מ-2003) של דאמפ, (כמעט) יצירת מופת של כאב והומור. תחשבו ג'ון פרושיאנטה ופייבמנט עושים יחד אר'נ'בי, קאנטרי עם מכונות וקאוורים ל-THIN LIZZY.

דאמפ - "That Skinny Motherfucker With The High Voice"
(Shrimper)

דאמפ - "A Grown Ass Man"
(Shrimper)