הכותב הוא קרוב משפחה של האמן?

"פולוק" היה פרויקט חייו של אד האריס. לפעמים צריך לחכות קריירה שלמה בצל הזרקורים כדי לממש כזה חלום. 50 שנים תמימות בטיפוח קרחת נונשלנטית, בצילם של צעירים שחצנים ובמאים מבולבלים, בתפקידים משניים חמדמדים, כדי לשחרר לעולם את ה-פרויקט. כי לפני "פולוק" אד האריס נספג בזיכרון הקולקטיבי כמנהל בקרת הקרקע של "אפולו 13" או הגנרל המטורף מ"הפריצה לאלקטרז". אחרי "פולוק", לא רק שאד האריס ייתקבע בזכרוננו כשחקן ענק, הוא גם יהפוך לאחד הבמאים המעניינים והמאוהבים לחלוטין במדיום. מזמן לא ראיתי סרט ביכורים כל כך מרשים.

בדיוק כמו שהאריס עמד בזיכרון שלי כמושך בחוטיו של ג'ים קארי ב"המופע של טרומן", עמד ג'קסון פולוק בתודעתי האיגנורנטית כצייר האמריקאי המודרני ההוא, זה עם הטפטופים על הבד. על כך שמדובר באחד מראשי הזרם האוטומטיבי, שהשתמש בתת מודע בהשראת פרויד ויונג כדי לפתוח עידן חדש באמנות האמריקאית, על יחסיו הטעונים עם הציירת-אשתו לי קרסנר (מרשה גיי הרדן, שזכתה עבור התפקיד באוסקר לשחקנית המשנה), על ידידותו עם פגי גוגנהיים, על חיבתו ההרסנית לאלכוהול ולבסוף על דרך מותו הטרגית, למדתי מסרטו של האריס. אבל עם כל הכבוד להשכלה, ב"פולוק" יש הרבה יותר.

לצד הדיוק בפרטי חייו של האמן, מקפיד האריס לשמור על חוקי הדרמה באופן מופתי. פולוק שלו הוא דמות עגולה, מתפתחת ומשתנה עד סיום הסרט (ולא ייאמן כמה באמת דומה האריס לאותו פולוק כפי שהוא נראה בתמונה המפורסמת של ה"לייף מגזין" שהפך אותו למפורסם). הנושאים המרכזיים בחייו של פולוק - בעיקר היחסים הבעייתיים בינו ובין קרסנר (ושימו לב לצילום הרב שכבתי במעשה האהבה הראשון שלהם) מבוימים היטב. גם שאר המובאות של פולוק והאריס (שלעתים מתמזגים בדמיוני לכדי ישות אחת) - עקיצות על מוסד ביקורת האמנות (ג'פרי טמבור, הלא הוא הנק מ"המופע של לארי סנדרס" כמבקר אמנות נפוח) ועל הממסד הקולנועי כולו (בדמות דוקומנטריסט הבא לתעד את פולוק בעבודתו ומתחיל לביים אותו), והרבה סצינות ציור אבסטרקטיות וקצביות, הופכות את הסרט לרב הקשרים ומרתק. אפילו עריכת הסאונד של הסרט הזה דורשת תשומת לב, עם מלאי שלם של צלילי כפות רגליים יחפות מתופפות על רצפות עץ וטיפות צבע מתעופפות על קנבס.

וכמה הערות צוננות יותר: בבואו להתכתב עם סגנון יצירתו של פולוק, מן הראוי היה שגם אופן המבע של האריס יהיה חופשי יותר, אבסטרקטי וסוריאליסטי יותר. הצילום של "פולוק" (ליסה רינסלר, שצילמה גם את "סיפור ליסבון") אמנם רומנטי, אבל מזכיר יותר את רמברנדט בגוונים ובתאורה. חבל.

אוסקר או לא אוסקר, בהקפדה על דמותו המושלמת והטבעית כל כך של פולוק, מזניח מעט האריס את דמותה של קרסנר, מה שנותן למרשה גיי הרדן כמה הזדמנויות להתיר את רסן האיפוק הכובש של הסרט הזה בשביל כמה נאומים מיותרים בסגנון "אני חיה בשבילך" (סאבלימינל?), שבסופו של דבר מעמעמים את דמות ה"פולה" (של בן גוריון) האופיינית הזו.

"פולוק" הוא סרט מוצלח. יש רק לקוות שבזאת לא תמו האמביציות של אד האריס. לא הייתי רוצה לחכות עוד 50 שנה בשביל סרט נוסף שלו (מה עוד שבגיל כה קשיש, קצת קשה לביים סרט. תשאלו את אוליוורה).