יבש לי בפה

לא משנה איך אסובב את זה או מאיפה אסתכל על זה, "עטאש – צימאון" הוא סרט שמצויד בכל הסממנים המוכרים של סרט איכות זר, ואי אפשר שלא לקטלגו לז'אנר שכבר הפך בפי כל לשם גנאי, להוציא מנויי סינמטקים אנינים, צופי ערוץ 8 ומבקרי קולנוע פלצניים. בנוסף לזה, הוא גם דובר ערבית. לא בדיוק נקודה לחיוב כשמדובר בקהל הישראלי. בשנה בה הצליח הקולנוע שלנו לגבש מעין נוף של יצירה מקומית, לחזור להכתיב תרבות ולשמש כבול-עץ חשוב במדורת השבט החברתית, בולט סרט הביכורים של הבמאי הצעיר תאופיק אבו ואיל בפרינג'יותו, ולא מפליאה במיוחד העובדה שלקח הרבה זמן עד שמצא מימון להקרנות מסחריות (הפרחים אגב, למלכת המכרז "קשת", שהרימה את הכפפה ורכשה את זכויות השידור הטלוויזיוניים שלו).

אבו ואיל, יליד אום אל-פחם בוגר החוג לקולנוע של אוניברסיטת תל-אביב, מגולל את סיפורה של משפחה ערבית בת חמש נפשות המתגוררת בגפה במתקן צבאי נטוש הממוקם אי-שם בסוף העולם שמאלה. לא מרצון חיה המשפחה במנותק מחברה אנושית ומכל זכר לציוויליזציה, כי אם בשל מעשה אהבה אסורה של הבת הבכורה ג'מילה, שפגע אנושות בכבוד המשפחה. האבא, אבו-שוקרי, שלא היה מסוגל להרוג את בתו האהובה, מעתיק את התא המשפחתי הרחק מעיני בני הכפר המשפילות אל החורבה הצה"לית, שם עוסקת המשפחה בעבודת פרך של הפקת פחם מעצים אותם הם גונבים מהיער הסמוך.


שוקרי, הבן הצעיר, מתקשה להיכנע לאורח חיי הגניבה שגוזר אביו על המשפחה. חיים של בריחה מתמדת מעין הציבור, מהרשויות, מרכב הסיירת הירוקה של קק"ל, ולמעשה מהחיים עצמם. הוא רוצה להמשיך ללמוד בבית-הספר של הכפר, ומסרב לעמוד בדרישות אביו לעזור במלאכת הקיום הבלתי פוסקת. כשמחליט אבו-שוקרי להרכיב צינור מים זורמים למקום מגוריהם מסתבכת העלילה. חבלה מסתורית בצינור מאלצת את שני הגברים לשמור עליו מדי ליל, וכך במהלך הסרט משתנים יחסי הכוחות בין האב לבנו, נחשפים רמזים למתיחות מינית בין האב ובתו הבכורה, והיובש האקלימי גורם למעיינות אינסוף של רגש לפרוץ החוצה. כל זאת בקצב איטי מותח ומורט עצבים, בלי הרבה דיאלוגים, ובעיקר בעזרת דממה רועמת וויזואליה עוצמתית, הניכרת בצילום מדהים ופריימים אומנותיים ומרהיבים ביופיים.

על אף משחקם המצוין והמאופק של כל השחקנים, שרובם מעולם לא שיחקו בסרט וחלקם אף לא ראו סרט קולנוע בחייהם, הכוכב האמיתי של "עטאש" הוא הצלם אסף סודרי, שממש לא בכדי זכה בפרס "אופיר" על עבודתו בסרט. סודרי, שאחראי גם לצילום יוצא הדופן בדרמה "היה או לא היה" של לינה וסלבה צ'פלין, ידוע באופי העבודה השתלטני שלו, ובסרט זה מורגש כי אבו-ואיל לא חשש לתת לו יד כמעט חופשית. הוא אמנם בחר לצלם את הסרט כולו בעדשה רחבה ובפריים "סינמה סקופ" המאפשר עומק רב יותר לתמונה, ובכך הציב לסודרי אתגר לא קטן, אך זה עומד בו ומלהטט במצלמתו כלוליין. דרך שוטים אקספרסיביים ודינאמיקה מהממת של אור וצל, מבטא הצלם את עולמה הרגשי והפסיכולוגי של הדרמה, הופך אותה לירית להפליא. על רקע הסיפור שבמרכזו טוהרה המוכתם של אישה המערער את כבוד המשפחה, עוזר סודרי לבמאי להפוך אותה לסוג של פרדריקו גרסייה-לורקה בערבית מדוברת.

אבו-ואיל אמנם אמר בראיון כי הוא איננו אוהב סמליות, אך במרכז סרטו עומד סמל יפה ומוכר ביותר שמניע את היצירה כולה אל שיאה הבלתי נמנע. ואיל יוצר עולם של יובש כללי בו ה"צימאון" לא מתבטא רק בצרכים הבסיסיים לאוכל ושתייה, אלא בצימאונה של הבת הבכורה לסקס ולאהבה, של הבת האמצעית ליצירה ולאמנות, בצימאונו של שוקרי הצעיר להשכלה, ובצימאון של המשפחה כולה לשחרור. המים, סמל ידוע לחיים, למין ולחופש, הם שמניעים את העלילה, ומרגע שמכניס אותם אבו-שוקרי אל משכנו הוא מעורר אצל משפחתו את כל יצריה המדוכאים ולמעשה גוזר על עצמו נידוי. "עטאש – צימאון" הוא סרט יפהפה, ובפסטיבלים שונים ברחבי העולם הוא כבר זכה לתשבחות הראויות. למרות זאת, קצת קשה לדמיין תורים של צופים ישראלים נדחקים בקופות על מנת לראותו. מי ייתן ואתבדה.