עיתון לואי ויטון

האין זה אירוני שמקרה-סעד ממורמר כמוני מחווה דעתו על "ביג טיים", ירחון חדש המיועד לאלפיון העליון, סקטור שלא אמצא את הדרך אליו גם אם יקחו אותי לשם במונית ספיישל? דווקא לא. אמנם רות היא נצר לשושלת ענפה של קומוניסטים תפרנים, ואם זה היה תלוי בה כולנו היינו אוכלים עכשיו דוחן לצהרים ומעבירים בין כולם חוט דנטלי אחד, אבל באמת באמת שאין לה בעיה עם האלפיונאים למיניהם. נכון שקל נורא להתחסד כאן, ולהזכיר שיש מיליוני רעבים שהצטרכנו לגייס עבורם תרומות כדי שלא יגוועו בחג, לדבר על המובטלים, על החד הוריות, הקשישים, החולים, המקרר הריק, אמא הבטחת לנו עוף לשבת וגם סתם אנשים כמוני שעובדים בפרך בשביל לירות מצריות, אבל אני אנשום עמוק, אתעלה על עצמי ואבחן את מגזין "ביג טיים" לגופו.

בסך הכל, אם מתעלמים מהיח"צנות הטהורה, מהקומבינות המקוממות במסווה של עבודה עיתונאית, מליקוק התחת העצמי, מהרכילות המיותרת, מהכתבות החנפניות ונוטפות הדבש של ברנז'ה-מראיינת-ברנז'ה ומזה שלא חידשו לנו כאן הרבה, אפשר בהחלט להנות מ"ביג טיים" כקטלוג סמלי סטטוס דחוס נטו. הבתים הכי יקרים בארץ, ארוחות ב"מסה", מכוניות בשני מיליון שקל, גאדג'טים בסיטונות, כורסאות מעצבים שעולות יותר מכל האישיות שלי ביחד. המסר העולה מכל אלו נאמר מפורשות: אנחנו עשירים, שקו לנו בקרטייה, אין לנו על מה להתנצל, אבל אפשר לראות קרן אור קטנה בפורנוגרפיית העושר הזאת, מעבר להיותה תועייבס שערורייתית בחלקים מסוימים של המדינה. הרי היא כל מה שסטודנט עני ששוטף גופות למחייתו צריך להחזיק מתחת למזרן כדי לעודד את רוחו בימים קשים, מעין זריקת מוטיבציה ליציאה מהמיץ של הזבל. ידוע שבכל מיליונר קלאסי מסתתר לו סינדרל קטן ומרוד שהתחיל לפני עשרים שנה עם חמישה דולר בכיס והעז לחלום רק מפני שקינא במוסטנג של השכנים, וחבל שמשווקים את רוח ההתלהבות הזאת לאלפיון הלא נכון.

אני בעד לקחת את זה צעד קדימה, ולשווק את "ביג טיים" לכל מובטלי ישראל במבצע מרוכז, למען יתעורר בהם הרצון לשקם את עצמם ולהגיע רחוק, אפילו עד טלוויזיית פלזמה למטבח, אעז ואומר! שיראו וידעו שיש למה לצפות! אז רדו אל העם, "ביג טיים", אל תהיו סנובים. נשבעת לכם, אנחנו בסדר, לרובנו אפילו אין צרעת.

אתם רואים? כשאני רוצה אני יכולה לפרגן, ואמנם יש על מה. מדובר במגזין עבה למדי, והצלחתי למעוך איתו ביעילות כארבעה מקקים שהסתובבו לי על השיש, פתרון מוצלח עד שיהיה לי כסף לשלם לריסוס. כמו כן חישבתי ומצאתי שאם אפרק אותו לשניים בעמוד 54 אוכל לסדר מעצור לדלת החורקת בחדר השינה שלי ואף לשקם את הרגל המתנדנדת של השולחן בסלון. שקלתי להשאיר גם כמה עמודים בסוף כדי לחסוך בנייר טואלט (סך הכל גם המוצר הזה מתייקר), אך החלטתי לוותר, פשוט לא כל כך נעים לי לנגב עם תמונה של יאכטה. שלא יגידו שבגלל שאני עניה אין לי טאקט. אז מה אם "ביג טיים" הוא המסיבה שאף אחד לא הזמין אותי אליה. שלום זינגר יכול לשבת בבריכה אשר בחווילתו המפלצתית עד מחר, לי יש גיגית מלאה מים על גג הבניין שלי, ואני אשב שם, אמשיך לדפדף בתמונותיהם של עשירי ישראל, להתנחם בכך שלפחות אני לא נמצאת בשלבי התקרחות מתקדמים, ולפנטז שמישהו יביא לי לכריסמס מגפי בוקרים של טובה'לה. וזה לא יתסכל אותי אפילו קצת. אחר כך אלך לקרוא משהו על המשכורת של שלמה נחמה, זה כבר יביא לי את הסעיף קצר, מרוכז ונקי, כמו שאני אוהבת.