ג'אנקית פנימה, ג'אנק החוצה

דומיניק מאסטרס לא קיבל כתבות שער בגלל השירים המצוינים של The Others. אם תחפשו מספיק טוב תגלו שאין להם באמת כאלו. מאסטרס זכה לכתבות שער בגלל:

א. הופעות גרילה מאולתרות במקומות כמו רכבות, אוטובוסים או נחיריים של מעריצים שבהן שר דרך מגאפון.

ב. ראיונות מוקדמים בהן טען כי המוזיקה שלו מיועדת לבני מעמד הפועלים בלבד ושרק הוא, בן לאמא ג'אנקית, שגדל והפך לג'אנקי בעצמו, יכול להבין את הסבל של משטר הלייבור ולשיר עליו בצורה אותנטית.

ג. הוא חתום במייג'ור לייבל שמשלם הרבה כסף ליחצניות שמשווקות עוני במקצוענות.

ד. יש לו חבר טרנסקסואל שבדי בשם יוהן שהוא ספק מוזה ספק זונה.

ה. הוא הסתובב לא מעט בקמדן עם פיט דוהרטי (ליברטינז) וג'וני בורל (רייזורלייט) ומכר את סיפור החברות שלהם לכל עיתונאי שרק רצה לשמוע.

ו. הוא מפרסם את המספר של הסלולרי שלו באופן חופשי וטוען כי הוא מקדיש את רוב שעותיו לשיחות עם מעריצים (גימיק שניסה בעבר חברו ג'וני בורל עד שהסלולרי שלו התפוצץ).

ומה עם המוזיקה של The Others, אתם שואלים? אלבום הבכורה שלהם נפתח עם "Lackey" שהוא מעין מניפסט שבו מאסטרס קורא לכל המקג'וביסטים של העולם להתאחד ולא למכור את הנשמה שלהם בעבור פרוטות וכו'. מבחינה מוזיקלית זה נשמע כמו רוב האלבומים שתמצאו כרגע בבריטניה, פוסט-פאנק, פוסט-בריטפופ, אולם בניגוד ללהקות כמו הפיוצ'רהאדס ההפקה כאן נשמעת מרושלת ולא מספיק חדה. זה לא משתפר בקטעים הבאים מכל בחינה שהיא: "How I Nearly Lost You" לדוגמה, נשמע כמו השיר שהליברטינז היו כותבים אם הם היו משתתפים ברימייק ל-"9 שעות ושיר" תחת איומי אקדח בשבי העירקי. "In The Background" מכיל בעיקר את הטקסט החתרני אההה-הווו-קבואוו ולא יכול היה להיחשב בשום אופן ל-"Working Class Hero" חלק ב'. באופן אולי לא מודע, דווקא ההמנון This Is For The Poor"" מזכיר בכמה שניות הראשונות את הקלאסיקה של לנון אולם כשמגיע הפזמון- "זה בשביל הילדים העניים/ ילדים עשירים מזויינים!" הקשר הולך ומתרופף. אם זו מוזיקה שמיועדת לעניים בלבד, יש לכם את כל הסיבות שבעולם לרצות להיות עשירים מזויינים.

דה אדרס, "The Others" (הליקון, Mercury - יופץ בחנויות החל בשבוע הבא)

כשבריטיש סי פאואר קיימו הופעת גרילה במערה לפני כשלוש שנים, דומיניק מאסטרס עדיין חשב שהשם מארקס מתייחס לחצי מותג אופנה. כשהם היו בני שנתיים ופתחו מועדון רוק-אנ'-רול בשם קלאב סי פאואר, ריקי מקייזר צ'יפס עדיין ניגן בהרכב גארג' כושל בשם פארבה ולא חשב לפתוח מועדון מתחרה. כשהם היו בני מינוס עשרים ושלוש, דיוויד בואי הראה לעולם מה ניתן לעשות עם כישרון ומאפרת. כשהם קמו, הם ניסו לשחזר את המוזיקה שלו (ושל פאלפ, טוקינג הדס ואקו והבאנימן).

בריטיש סי פאואר יודעים מה הם צריכים לעשות, אך יותר מהכל הם תופעה קאלטית. אין עוד הרבה להקות שעולות לבמה לבושות כדובים, רומזות בטייטל של אלבום הבכורה שלהם כי האלבום הזה הוא בעצם נסיגה מוזיקלית או כותבות בלדות מרגשות על קרחון ענק שנמס והתמזג עם הים. הים של בריטיש סי פאואר הוא פשוט לא אותו הים. כעת, באלבום השני שלהם, אנו מגלים שהפופ של בריטיש סי פאואר לא מסתתר יותר מאחורי שום דיסטורשן או שירה מוזרה של הסולן, יאן. זהו ללא ספק אלבום מעודן ונעים יותר להאזנה. הקטע שפותח את האלבום It Ended on an Oily Stage"" הוא לא פחות מאחד השירים הטובים שיצאו השנה, "Be Gone" שמגיע אחריו נשמע כמו בלדה שמיועדת לערסל ו-"The Land Beyond" הוא קטע שנע על הטווח שבין המתקתק לבין המכשף. אין כאן שירים לא טובים. כשמגיעים לקטע סיום ומוצאים שם את "True Adventures" קטע שנשמע כמו סיגור רוס על ספידים, מבינים שהאאוטסיידריות היא שהופכת את בריטיש סי פאואר ללהקה מעניינת יותר מרוב הלהקות הבריטיות שקיימות היום. אחרי הקטע הזה מגיע הסוף. והסוף הוא מצוין.

בריטיש סי פאוור, "Open Season" (הד ארצי, Rough Trade)

נכון שהוט היט היט עשו כבר בשנת 2002 את המוזיקה שעושות היום חצי מהלהקות בעולם, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לשמוע עוד אלבום פוסט-פאנק-סינטטי בינוני. ואם ב-2002 העולם עוד נרעש מהעובדה שיש להקות לא רעות מקנדה, היום הוא מתקשה למצוא להקות שלא מגיעות משם. המדבקה שמודבקת על הפרומו הזה מטעם "כרמל מיוזיק" טוענת ששווה להאזין לו. הם צודקים, השאלה היא תמורת כמה כסף.

הוט הוט היט, "Elevator" (הד ארצי, Warner)