אולי לא עכשיו

    חיים פינקלמן על כתב העת "עכשיו", שמרוב השתלחויות בתרבות פופולארית וגבוהה כאחד, הפך לדינוזאור חסר תקנה.

    חיים פינקלמן

    איך שופטים אמנות? מי מוסמך לכתוב ביקורת? האם וכיצד ניתן להתעלות מעל הנטייה האישית והטעם ובאמת לשפוט יצירה? איש הספרות גבריאל מוקד, אשר עורך את כתב העת "עכשיו" בארבעים השנים האחרונות, סבור שלשיפוט ספרותי יש כללים מוחלטים ואובייקטיבים, והוא אף ניסה להוכיח אותם בספרו "השיפוט האומנותי" מלפני חמש עשרה שנה. הגיליון האחרון של "עכשיו", על ארבע מאות וחמישים (!) עמודיו, חמישים היוצרים אשר מפרסמים בו, ארבע עשר היוצרים שזהו פרסומם הראשון, ובעיקר הרשימות הביקורתיות הארוכות והמפורטות של מוקד עצמו, מציג, אם כך, עמדה שיפוטית מאוד ברורה ובלתי מתפשרת לגבי מה, "עכשיו", נחשב.

    אבל בשביל להבין מה נחשב, צריך קודם לפסול את מה שלא. ראשונה, מימין, נשפטת בחומרה התרבות הפופולרית העכשווית על שלל שעשועוניה, תוכניות הריאליטי שלה, גיבוריה ומנעמיה, וזאת מכיוון שהיא מקדמת במודע אינטרסים דורסניים של בעלי הון. משמאל, לעומת זאת, נפסלות היצירות המוגדרות על ידי מוקד כ"פוסט- מודרניות" או כ"פוסט ציוניות". "עכשיו" הוא כתב עת שלא מתבייש להיות ציוני, ולכן יוצרים פוליטיים בולטים, ובמות מוכרות של היוצרים הללו כמו מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" וכתב העת "מטעם" נשפטות בחומרה גם ממניעים פוליטיים ברורים, וגם מכיוון שמוקד מצביע על ברית לא מודעת בין השמאל הרדיקלי ותרבות ההמונים: בעקבות הרלטיביזם של השמאל, וההימנעות שלו משיפוט אובייקטיבי, מתאפשרת התמוטטות ערכית שעליה נבנית באופן בלתי נמנע תרבות ההמונים הרדודה. וכך, "עכשיו" מנסה לתת קול לאיזשהו "אמצע דרך" ספרותי, אשר לא מפלרטט עם תרבות ההמונים מחד (חוץ מרועי צ'יקי ארד, אגב, עם שיר חביב על הקניון בבאר שבע), ומאידך, לא גולש אל פוסט- מודרניזם ו/או רדיקליות פוליטית.

    תוך כדי סימונם של א.ב יהושע ועמוס עוז מצביע הגיליון הנוכחי של "עכשיו" על היחלשות ניכרת של הקולות הבולטים במיינסטרים של הספרות הישראלית. אז עם מה נשארנו? מאיה בז'רנו, עם שני שירים משנות השבעים וסיפור מלפני מספר שנים, יאיר הורוביץ, אחת מן התגליות הבולטות של מוקד מלפני ארבעים שנה, עם שיר שפורסם כבר באחד מגיליונות "עכשיו" הישנים, פרקים מעניינים מרומן של יותם ראובני, שירים של ראש מר"צ בדימוס, יוסי שריד, שיר של אדמיאל קוסמן, פרק מאתגר מרומן של אמנון נבות, תרגומים של יוצרים קנוניים מוכרים כמו סילביה פלאת' וטד יוז, שירים נפלאים של שבי שחורי והמון שירים, בעיקר, של יוצרים מוכרים פחות, או לא מוכרים בכלל, אשר חלקם, כמו גלעד מאירי או איילת חן, מצליחים לרגש.

    הבלדה על ויקי כנפו

    מלבד הפרסומים הללו, מאה ועשרים העמודים האחרונים של כתב העת מהווים את "עתה", אשר מוגדר כ"מוסף סוציאליסטי", ובעצם מגלם יותר מכל את הרוח הביקורתית והתיאורטית של מוקד, הרוח החיה מאחורי כתב העת. כאן ניתן למצוא כתבות כלכליות של ממש על קרנות הפנסיה וגזירות האוצר, רשימות ביקורתיות רבות של מוקד על הנעשה בספרות (אגי משעול ודרור בורשטיין, למשל, מוקעים, בעוד שעל יותם ראובני נכתב "מאמר בשבחו", בזו הלשון ממש), ברכות לרגל יום הולדתו ה- 75 של נתן זך, קטילה של כתבי עת ספרותיים כמו "כרמל" ו"שבו", ובמדור התגובות ניתן אפילו למצוא רשימה של "אינפורמטור", אשר מגינה על מוקד אשר הואשם במעילה בכספי אגודת הסופרים. וזה עוד לא הכל: פזמונים ביקורתיים המשובצים במנגינותיהם של שירים ידועים, וחתומים על ידי פסבדונים, כנראה, כמו עזרא דלומי ושלמה פרומרמן (על פי "זוהי יפו", למשל, ניתן כעת לשיר: "הנדיבות והצדק כבר עפו/ ומשטר הרווחה נעלם./ זו רק את, זו רק את ויקי כנפו/ שהציבה מראה מול כולם"), ואפילו מדור הומוריסטי בשם "דג הדיו", בו ניתן למצוא חידות בנוסח "מיהו חוקר הספרות העברית הוורוד ונעים ההליכות, שמאמריו הבינוניים הם נוסכי נעימות וחסרי חשיבות, ממש כטעם גבינה בולגרית?".

    כאשר יצא הגיליון הקודם של "עכשיו", אריאל הירשפלד טען במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" שלקרוא "עכשיו" לכתב עת זה כמו לקרוא לתינוקת "יפה". אמנם כל התינוקות יפים, ואכן, בשנות הששים "עכשיו" שימש במה מרכזית אשר אירחה, לראשונה, יוצרים ענקים כמו דוד אבידן ויונה וולך. ב- 2005, לעומת זאת, השם "עכשיו" נראה קצת פחות קולע, אבל בזכות חלק מן הפרסומים היפים שבו כמעט היה שלא שמים לב. חבל רק שבזכות ההשתלחויות הביזאריות של מוסף "עתה", כל הבדיחות על האחרים נראות כמו פארסה של הלקאה עצמית, ו"עכשיו" הופך לדינוזאור חסר תקנה.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully