טו מאץ' אינפורמיישן

"נקודת ההונאה", ספרו החדש של דן בראון שהשתלט כשבועיים לאחר צאתו על ראש רשימות רבי המכר, אכן מומלץ לטיסה ארוכה בשל כתיבתו הקולחת ועלילתו הזורמת, אבל ברגע שתגיעו למכס תתפוגג העלילה מזיכרונכם.

דן בראון הוא הבטחה שלא קוימה. הוא מובל על ידי צורך אובססיבי להעמיס על הקורא מידע בנושאי גיאולוגיה, פיזיקה, אוקיאנוגרפיה, אסטרונומיה, חקר קרחונים ואפילו ההיסטוריה של הבית הלבן. דוגמא אחת מיני רבות לתיאור המטאוריט: "המאפיין המרשים ביותר של האורגניזם הזה הוא ההתאמה המושלמת שלו למערכת הדרוויניסטית שלנו, של טקסונומיה וסיווג בכדור הארץ" אין ספק שמשפט כזה מוביל את הקורא לתהליך פיזיולוגי בלתי נמנע של פיהוקים בלתי רצוניים.

ולסיפור. רייצ'ל סקסטון היא סוכנת מודיעין ובתו של סנטור, המתמודד לנשיאות ארצות הברית נגד הנשיא המכהן. בשל אינטריגות פוליטיות, היא נשלחת לקוטב הצפוני, שם היא ניצבת מול גילוי גדול של נאס"א – מטאוריט המוכיח חיים מחוץ לכדור הארץ. באי אלסמר בחוג הקוטב היא פוגשת את המדען מייקל טולאנד. האופוריה הראשונית שלהם לאחר אימות הממצאים מתחלפת באימה, כשהם מתחילים לפקפק בנכונות הראיות וכתוצאה מכך חייהם מועמדים בסכנה. משלב זה והלאה, הספר נכנס להילוך גבוה. גופות נופלות שדודות מימין ומשמאל, מרדפים מתובלים במגוון טוויסטים מפתיעים. בעוד הצמד מנסה להבין מי עומד מאחורי הקנוניה, רייצ'ל מצויה במלכוד עשרים ושתיים מאחר והיא מייצגת את הממסד שאותו היא חוקרת.

הגיבורים רייצ'ל ומייקל שובי לב עד מתקתקות וכל הדמויות בספר מתפקדות כחיילים במשחק שח-מט, תפקידם מגיע למיצוי בקידום העלילה בלבד. כמו בלוח שח-מט העולם המתואר לנו בספר מחולק לשחור ולבן, הטוב מול הרע. דוגמא קיצונית לכך היא דמותו של סנטור סקסטון, פוליטיקאי מושחת שהיה יכול להעביר קורס אפילו לפוליטיקאים בארץ. בראון כמו בספריו האחרים מתקשה לפתח דמויות בעלות עומק או חס וחלילה להעביר אותם תהליך רגשי. מצער לגלות שהוא לא השקיע מאמץ בפיתוח הדמויות כפי שהשקיע בתיאורים אינפורמטיביים.

ההשוואה ל"צופן דה וינצ'י" בלתי נמנעת, אבל היא דומה להשוואה בין עוגת טירמיסו ללחם קל. בעוד "דה וינצ'י" נסוב סביב נושא מרתק וסקסי - סמלים עתיקים ואגודות סודיות – "נקודת ההונאה" נטול כל ארומה. לחברה האמריקאית יש פטיש לנאס"א בכלל, וחייזרים בפרט, אך עולה השאלה האם נושא זה ירתק את הקורא הישראלי באותה המידה. העולם המורכב של השחיתות הפוליטית נותן את הרושם שדן בראון התחפש לג'ון גרישם. ונסיים באזהרה לקוראים המיומנים - בדומה לקלישאה הידועה, הרוצח הוא המשרת, גם לדן בראון יש דפוס קבוע וידוע.