מה אתה שך

בעין בלתי מזויינת ביראת שמיים, הרב שך, אולי גדול הרבנים החרדים בדור האחרון, הוא בעיקר אותו זקן שצקצק בלשונו וליטף את זקנו המדובלל בשעה שהתריס בנאומו המפורסם ב-90' כנגד השמאלנים ש"אוכלים שפנים וחזירים".

הספר "איש ההשקפה – האידיאולוגיה החרדית על פי הרב שך", שמגולל בבהירות את תפיסתו התרבותית-פוליטית, מגחיך דווקא את היחס החילוני כלפיו. על רקע הימים בהם מרבית הרבנים שבולטים בתקשורות מגיחים מהמחנה הדתי-לאומי, ולנוכח התחושה שהם הופכים יותר ויותר לממשיכי משנתו של ירון זהבי על פני הרמב"ם – זהו ספר שמכניס להם מכת בכורות. בכך טמון עיקר כוחו. הוא מציג את הצד השחור של הדת, החרדי, כרב-גוונים.

קל לאייר את קווי המתאר של אסכולת שך כגישה חרדית בלתי ציונית. אולם זהו רק חלק מהמשוואה. הניגוד בין הבוטות המודעת לעצמה, ביחסו לתרבות חילונית, לבין תפיסת עולם פציפיסטית, ממחיש מדוע הרב שך, שהסתלק מהעולם לפני 3 שנים, הוא דמות שכה חסרה כיום בנוף הישראלי. תפיסתו של שך, כפי שהיא עוברת דרך ספרו הנהיר והמצוין של העיתונאי אבישי בן חיים ("מעריב"), משולבת. מבחינה פוליטית הוא שייך לשמאל הקיצוני (אין טעם להילחם באויבים, מוטב לברוח ולהסתגר). מבחינה אנושית, הוא היה מעדיף את עוזי כהן במקום את אברום בורג לצידו בבית הכנסת (כי בליכודניקים יש משהו תמים ביחסם למסורת). מבחינה רגשית, הוא איוב קרא (כולם היו ותמיד יהיו נגד היהודים). ומבחינה פילוסופית, הוא בכלל פוסט-מודרניסט (מבחינתו מדינות הלאום הליברליות ימיטו שואה על העולם דרך ההתפתחות הטכנולוגית המואצת שלהן, ומוטב לשמר את העולם בצורתו הימי-ביינמית, מחולק לקהילות שונות בהשקפתן).

"איש ההשקפה" הוא ספר שאיכותו העמוקה טמונה בהחלטה דרך איזה צד בקליידוסקופ אתה מבכר לקרוא את הספר. בתור מחפש הדרך הדתית הנכונה הוא מצדיק אך ורק את החרדיות הליטאית הקלאסית, כלומר נותן משקל רב ללימודי גמרא, קצת פחות לתפילות (בניגוד לחסידים) ובעיקר מציע הסתגרות מפני כל מה שזר לחובבי הפילפולים (כולל דתיים-לאומיים). בתור אסטרטג פוליטי זהו ספר שמבהיר מדוע השמאל, על אף שיכול היה להתחבר למשנתו הפוליטית של שך, כה מפספס בהתנכרותו לערכים יהודיים.

הרב שך בוחן את ההיסטוריה לא לפי הכרונולוגיה, אלא לפי הביוגרפיה ההרסנית שלה. הסירו ידכם מסלולריים דור שלישי, קובע הרב תוך מבט אל העתיד. השעשוע של היום טומן בחובו את הפצצה הגרעינית לכל פועל שתושג מחר. עשרות שנים לפני בן-לאדן, שך חזה כי האויב האמיתי הוא טכנולוגיה שתזלוג לכוחות מאיימים. מכיוון שהחשש העיקרי שממנו נובטת משנתו הפצפיסטית נעוץ במלחמה גרעינית שתביא קץ לעולם - את התחרות הטכנולוגית, עליה מתבססת לדעתו תרבות המערב, הוא העדיף לסכם כמו כל פולני טוב: היא עוד תקבור את כולנו.

הוא לא היה רב קל ומתירני - כמעט בכל ענפי התרבות היהודית הוא מצא רע, למעט הדרך החרדית הקלאסית. לעג לדתיים-הלאומיים על כך שהפכו את אבני הארץ ללב הפועם שלה. רעיון ההתיישבות ביש"ע נועד לדעתו לכישלון מראש, משום שכל אמונה בכוחו של מפעל האדם היא התרסה כלפי צור ישראל. והוא נרתע בעיקר מהחילונים של ימינו מפני שפעם לפחות יכול היה להתעמת עם חסידי ביאליק - שהרי מבחינת הרב ביאליק בסך הכל היה עוד אחד שנכשל מלהיות גדול בישיבה - אבל לך תתעמת עם תרבות שמציעה היום רק חוויות ולא נימוקים.

אבל דומה שרטט ההנאה הראשי שניתן לשאוב מהספר זורם כשמבצעים בו קריאה רוחנית. הנוסחה של הרב שך לחיים טובים ושלום היא, בעצם, בריחה מהמציאות. אומנם הוא מבכר תפילה ולימוד תורה כדרך לבריחה, אבל העיקרון של החזרה לעבר, לטבע, לימים בהם התחרות בין בני האדם הייתה הרסנית פחות, הוא אותו עיקרון ניו-אייג'י. רק שבמקום איזה בודהה מהפרברים הוא מסתייע בסיפור מהגמרא על רבי עקיבא, עליו סופר כי כאשר רשעים התקרבו אליו העדיף להנמיך קומה ופשוט לנטוש. לא להתעמת. לעסוק בעצמך. לדון את הכישלון כניצחון. חוששני ש"איש ההשקפה" הוא שיעור היוגה היעיל ביותר שתוכלו לקרוא.

אבישי בן חיים, "איש ההשקפה – האידיאולוגיה החרדית על פי הרב שך" (מוזאיקה)