מחזירים את השידור לרוממה?

צהלות שמחה נשמעו אתמול במסדרונות רשות השידור אחרי הדחתו המתוקשרת של ג'ו בראל. הטכנאים הפסיקו לשבות לרגע, מחלקת הפקות המקור חזרה מהפסקת הקפה והמובטלים הסמויים הרימו את ראשם מהסוליטייר – הכבשה השחורה של הערוץ הראשון עפה מראש המגדל חזרה אל העדר בבושת פנים ונתנה לכולם הרגשה שאולי, אולי הפעם יעלה סוף סוף הערוץ על הפסים הנכונים. אפשר להתווכח על התקינות הפוליטית של ההדחה, אבל אף אחד לא אומר שלא הגיע לו. אולי הבינו סוף סוף אי שם בממשלה שאם אתה לא איל נפט עם אהבה בלתי מוסברת לשוורים, כינוי החיבה ג'ו לא מבשר טובות, וגם תמונות היחצ"נות בניחוח הסנדק הסיציליאני לא הוסיפו לתדמית.

האם יכול הערוץ הראשון להתנער ולהתחיל לשדר כמו ערוץ שרוצה קהל? לא הרבה קהל, לא צריך להגזים, אבל הצורך בצופים צריך להיות איפשהו בסדר העדיפויות, ומספיק להזכיר את שידור המופע המענג לרגל יובל לעלייה ממרוקו לפני כמה ימים. אכן, פריים טיים במיטבו. יש רבים שהיו שמחים אף לא לתת לו ליהנות מהספק בכלל. בולדוזר אחד או שניים יעשו את העבודה, והרבה קבלנים יקפצו על ההזדמנות לבנות מגדל מגורים מפואר עם מפרט יוקרתי ברוממה. כל המפא"יניקים יתאבלו כמה ימים, אבל מול בליל תוכניות הרכש, מיכל זוארץ, יהורם גאון והכדורסל, בטח גם הם כבר מצאו עצמם מושיטים יד אל השלט.

לאור המחשבה העצובה שבראל היה רק סימפטום למחלה הזו שקרויה רשות השידור, נותר רק להתענג על שתי אופציות חלופיות למצב העגום כיום, בהנחה שהבניין ימשיך לעמוד על תילו. ההדחה אולי משמחת, אבל העובדה ששר בממשלה ביצע אותה הופכת את העניין ללא פחות פוליטי. אולי ראוי, אם כן, שנחזור לימי העיתונות המגויסת. למה להתחסד? הסלידה העצומה שחשה גאולה אבן כלפי אורי דן עשתה להרבה אנשים את יום שישי, כמו גם ההימורים לגבי התאריך שבו יימאס לה והיא תשלוף את הקלצ'ניקוב באמצע השידור. אז למה להסתפק בליצני חצר סוג ג' אם אפשר לקבל את הדבר האמיתי, בין כה וכה דברי השלטון מגיעים אלינו מילה במילה ללא כל מסננת ביקורתית. במקום חיים יבין ימלא אריאל שרון את תפקיד מגיש החדשות, וכבשיו הפועות יככבו בשלל תפקידי משנה – פרשניות, מגישות תחזית. במשבצת הבידור של יום שישי יתאימו צחי הנגבי עם אמו בתפקיד הסייד-קיק, אדיר מילר סטייל. קשה להאמין שמישהו יבחין בהבדל, בעיקר צופיה של מיכל זוארץ שוודאי מאבדים את ההכרה בסביבות שמונה בערב.

אבל בשנות האלפיים עסקינן, ותקשורת מגויסת ניתן לעשות רק במסווה של עיתונות חופשית ומשוחררת. ההיגיון אומר שהערוץ הממלכתי ישקיע את 900 מיליון השקלים שלו בהפקות מקור, אך למרבה האירוניה הוא מצטיין דווקא בדבר ההפוך. סדרות הרכש, "זירת הפשע" ו"אמריקן איידול" למשל, שוות ביותר, אבל בערוץ ציבורי הן בזבוז של כסף. באותה מידה ניתן להעביר את האגרה ליס וויקאנד או אקסטרה הוט. בניגוד לרכש, מחלקת הפקות המקור לא ממש מתפקדת, למרות שקשה להאשים את ההנהלה בחוסר תמיכה מורלית. מי היה מאמין ש"פרפר נחמד" תהיה כה חשובה לרשות עד כדי שידורה כרגיל בזמן הלווייתו של אהוד מנור? כבוד רב הופגן גם כלפי "בחדר של חני", ששודרה בגאווה בעוד גל פרידמן זכה במדליית זהב.

אז מה נשאר? אם ערוץ 9 מצליח להרים הפקות מקור איכותיות יותר מהערוץ שעצר אנשים בכביש כדי לקחת מהם כסף נותרו רק האירועים המיוחדים. כל משחקי הספורט, הטקסים והאירוויזיונים למיניהם שמעיפים את "משפחת סימפסון" מלוח השידורים כדי לתת לפרשנים באולפן ללהג את עצמם (בעלגות) לדעת. למה שלא יתמקד ערוץ 1 במה שהוא באמת אוהב לעשות, סיקור רב שנתי על חייו ופועלו של פרנק נף, עם ימי שידור מיוחדים לטובת הפיינל פור והאולימפיאדה. בלילות הוא יוכל עדיין לשדר שידורים חוזרים של "שישי עם מיכל" לטובת כל מי שאוהב בדיחה טובה כגלולת שינה. שישאיר את הטלוויזיה למי שיודע לעשות אותה ויישאר עם הספיישלים ה"ממלכתיים". ממלכתיות, למרבה העצב, זה כל מה שנשאר לו.