רינו בשטח, אפוקליפסה בפתח

דומה שצרור יוותר על המחמאה, אבל יכול להיות שרק הוא מסוגל לחלץ מאיתמר בן גביר הכהניסט וידוי סנטימנטלי לגבי אופני האהבה שלו – ובכן, בחורות הוא נוהג לקחת לפגישה רומנטית ראשונה במסעדת המבורגרים זולה; אישתו מעוררת בו התרגשות כשהיא מנערת את שערה על רקע שיחה שדנה בזיקה העמוקה הטמונה בין כלבים לערבים.

צרור, מהבודדים שעושים היום טלוויזיה איכותית ואינטליגנטית, לפרקים הבודד בעצמו ובכבודו, מתקשה למרבה הצער והפחד, להיפרד מהטון האפוקליפטי שמלווה את השקפותיו. הסגנון שלו הוא צורה של תוכן. לצופה בסלון נראה שצרור הוא הבנאדם היחידי שמצב רוח משועשע עלול לסכן את ליבו.

לזכותו יאמר כי אינו פחדן. הוא יורד לשטח, מעמת את דעותיו בהתרסה, חודר לקרביים ללא לאות. גם אתמול (ג') הוכיחה הצפייה ב"דין וחשבון" (ערוץ 10) שיש בו משהו אמיץ, ללא ספק. גם בכך שהוא לא חושש להתעלם מהאויב העיקרי שלו: הארכיון. את הפרק שעסק בהתנתקות הוא סיים בקביעה הנחרצת כי "ברגע שקנאי גוש דן יחברו לקנאי גוש קטיף, בעוד 90 יום, תתחיל מלחמת האחים. אל תגידו לא ידענו". גם אני, למען האמת, חושש מאוד ממלחמת אחים אבל בשעה שצרור מנבא זאת, דווקא חשתי הקלה מסויימת.

שכן הארכיון יזכיר לצרור שאך לפני שנתיים-שלוש, בשיא תקופת המיתון הכלכלי, עשה כל שביכולתו להזהיר אותנו מפני היום המתקרב בו העניים יעלו – עם כידונים, כמובן – על בתי העשירים בישראל. מכיוון שצרור התבדה גם לגבי תחזיתו באשר להתקוממות מזרחית, אולי מוטב כי העיתונאי המצטיין והייחודי הזה יורה לי במדויק איזה מספרים לסמן בלוטו. בשיטת האלימינציה זו תהיה הדרך המהירה ביותר אל העושר.

חריצות היא תכונה שצרור יכול להוסיף אפילו לנמלה, אבל הבעיה היא שהוא יורד לשטח במובן הכי מובן מאליו: השבוע יצא לפגוש את אנשי כהנא – אף שאלו תמיד ראיונות מעניינים במוזרותם – ושאר מרעין בישין שמאיימים כי ההתנתקות לא תעבור בלי דם שישפך. זה יפה שצרור מקפיד לשנע את עצמו לפינות האפלות של החברה הישראלית ומתריס בכך כנגד בני דורו שמבכרים את מנורות המשרד ומנעמי בתי הקפה בתל אביב; אבל הנבירות של צרור במה שהוא תופס "החברה הישראלית" משכיחות ממנו שלעיתים גם לבהייה במשרד יש יתרונות: כך אפשר לחשוב על כיוונים מקוריים יותר מאשר אותן מראות של אותם מאיימים שממילא השתלטו כבר על כותרות העיתונים והמסכים.

אלא שעבורו הקיצוניות היא עניין שבשגרה. אמנם תחושת החרדה ל"עצם קיומנו", ל"הרס החברה הישראלית" ושאר נבואות הזעם שהוא מצליף בצופים לא הופכות את תוכניתו לפחות ראויה, אבל הן פוגמות קשות ביכולתה להפתיע. כמו, לדוגמה, בחינה אמיתית של מושג "השטח": כלומר, האם במציאות נכוחה לא מדובר במונח שאמור לייצג דווקא את הרוב הדומם והמתון? זו לא הנקודה היחידה שעיניו הבולשות של צרור טחו מלראות. מכיוון שדומה שדווקא המתנחלות הצעירות, כמו אישתו של גביר, הן שמתסיסות כרגע את "השטח" - מעניין לבדוק את הזיקה בין המצב הנוכחי לעובדה שגם בימי הביניים, בשעה שמסעות צלב חרכו ישובים יהודיים בגרמניה וצרפת, מרבית הנהרגים על קידוש השם היו נשים. ואם לא הזווית ההיסטורית, לפחות מעניין לבחון את ההקשר המיני של התופעה. או, אפילו, סתם לאתר דווקא את המתנחלים שמוכנים, עם כל הצער, לעזוב. אחרי הכל, בקרב המחנה שלהם הם הנרדפים כיום. כל זה לא מונע מצרור להוכיח שטלוויזיה טובה אפשר לעשות גם באזהרה, רק חבל שהוא ממאן להבחין בכך שבחיים, כמו במספרות הנבחרות, יש גוונים נוספים.