אל אל ישראל

הראפ האלטרנטיבי זועק לישועה. לא שחסרים בו דברים טובים - תקליטים מוצלחים יוצאים כל הזמן. אבל חסר לו מישהו שירחיב את הגבולות. חסרה מהפכנות מוזיקלית, חסרים איזה טרייב קולד קווסט, פארסייד, פו שניקינז, גרייבדיגאז, אפילו אאוטקאסט - אנשי חזון שינערו את האנדרגראונד מהצנטרליסטיות ומהקונבנציות הפרטיות שלו, אליהן הוא נוטה לשקוע בשנים האחרונות. אוקיי, גם המיינסטרים ראפ האמריקאי תקוע עם פיפטי סנט ושות' - שייחנקו איתם. אבל גם האלטרנטיבה הראפית זקוקה לצבעים חדשים. לכן Edan אינו בשורה מסעירה, אבל בהחלט משמחת. הראפר-מפיק הבוסטונאי הזה הוציא לא מזמן את אלבומו השני, "Beauty & The Beat" (כך גם נקרא, אגב, אלבומה הראשון והנפלא להקת הרוק הנשית הגו-גו'ז מ-81') ובאתר הרשמי שלו הוא כותב שהוא "מתרכז בלעשות פרצוף של סיד בארט על גוף של ביז מארקי ומח של קול ג'י ראפ". Edan, (או שמא עידן?), חנון שמנסה להישמע הארדקור, עושה את הראפ שלו על אלבום שמורכב כולו מסימפולי רוק ופופ פסיכדליים, רובם מהסיקסטיז. כראפר הוא נע על כביש שנגמר בקול קית' אבל מתחיל, ובגדול, באל אל קול ג'יי של התקליטים הראשונים, אל אל של תחושת השליחות והדרייב.

מוזיקלית, התקליט הזה מזכיר מאד את "Electric Circus", הזיית ההיפ הופ הפסיכדלית של קומון מלפני שנתיים. ומעבר לכך שמדובר באלבום מוזיקלי, מרתק וכיפי, השוס האמיתי מגיע בסופו בדמות "Promised Land", קטע יפהפה שבנוי על דגימה של לא פחות משירו של אריק איינשטיין, "כהה כהה". השאלה האמיתית היא לא רק אם אריק יודע, אלא האם לעידן יש שורשים ישראלים, מה שיהפוך אותו ללא פחות "משלנו" מנטלי פורטמן, או שמא הוא בעצם מצא את "כהה כהה" בחנות תקליטים נדירים ומשומשים בבוסטון, וחשב לעצמו "וואו, איזה קטע רר-גרוב מגניב ואקזוטי ביידיש, או איך שהם לא מדברים שם בישראל...".

אידן, "Beauty & The Beat" (יבוא, Lewis)

בשנת 87' הופיעה לצידו של פרינס דמות חדשה בשם קאמיל. לקאמיל, בעלת הזהות המינית המעורפלת, היו תפקידי אורח בולטים ב"סיין אוף דה טיימס" ובאלבום השחור, והיא הייתה למעשה פרינס עצמו, ששיחק עם הפיץ' הקולי שלו. קאמיל שימשה מעין אלטר אגו לנסיך, ויש הגורסים שהיא עזרה לו לבטא בצורה מעמיקה יותר את הפן הנשי באישיותו. הוא גם הכריז על אלבום שלם לקאמיל, אבל זה מעולם לא יצא. מאדליב, אחד המפיקים הפוריים והעסוקים בעולם ההיפ-הופ, עובד בקצב תפוקה לא רחוק מזה שהיה לפרינס כמפיק בימי הזהר האייטיזיים שלו. בין חברות בצמדים Madvillain ו-Jaylib, להקת הFאנק Yesterday's New Quintet ותקליט חידושי הג'אז שלו ("Shades Of Blue"), הוא עובד גם כקוואזימוטו.

אחרי שפעל זמן מה כתעלומה, התברר שקוואזימוטו הוא האלטר אגו של מאדליב. את הראפ שלו, בדומה לפרינס את קאמיל, עושה מאדליב עם אפקט של דמות ילדותית מסרט מצויר ששאפה הליום מבלון, ובימים אלה יוצא לו האלבום השני. זה מהלך אמיץ ומעניין לראפר. לקוואזימוטו אין פנים ואין הופעות, והוא מוגדר "The Unseen", כשם אלבומו הראשון, שהפך לסוג של אבן פינה במיתולוגית הראם המחתרתי. זה אינו מהלך נדיר בעולם ההיפ-הופי של מאדליב. גם חברו ושותפו MF Doom פועל תחת שמות-דמויות כמו וויקטור וואהן וקינג גידורה (ועוד כמה מסכות), אבל (באופן פרדוקסלי?) צריך ביצים כדי לשאת אלבומים שלמים על גבה של דמות פיקטיבית עם אפקט צפצפני וסינתטי על הקול.

מאדליב נושא כמפיק את לפיד ההיפ-הופ האלטרנטיבי, שרבים מזהים עם הצד ה"אינטילגנטי" של הראפ. ככזה, לא רק שבפרויקט קוואזימוטו הוא מתפרע הפקתית והולך ולכל הכיוונים, הוא גם מרשה לעצמו להיות לא פעם ממש, אבל ממש, אהבל. אם פרויקט כמו מדוויליין מחויב לגישת הארד-קור כבדת ראש, הרי שכקוואזימוטו הוא מרשה לעצמו לשיר פזמונים כמו "אני אוהב את התוכעסים שלי שמנים ולא שטוחים" ("Fatbacks") ושורות כמו "לו יכולתי הייתי קונה תקליטים בכל יום בשבוע, אבל אז לא היה נשאר לי כסף כשהייתי רוצה לזיין...". סאונד השירה המעוות והמצחיק מעמיד אותו אוטומטית כמבצע עם מודעות עצמית, כאחד שעושה הפוך על הפוך, ולכן הוא יכול לעשות עם הקול הזה כל ראפ שרק ירצה. "אינטיליגנטי" או "מטופש", הוא תמיד יצא מזה בשלום, כי גם את השטויות המוחלטות שהוא יפלוט, אפשר יהיה לפרש כקריצה. מהבחינה הזאת, הקטעים המשעשעים ביותר הם הדואטים שלו עם עצמו. כלומר הקטעים בהם מאדליב עושה ראפ בקולו הרגיל, ומנהל דיאלוגים עם קוואזימוטו בקול הקרטו?ן שלו. ב-"Rappcats Part 3", למשל, מאדליב מונה ברצינות כמה מהראפרים האהובים עליו, כשבאמצע מגיח קוואזימוטו ושואל "זוכר שיר ראפ בשם 'About My Mama' של מיסטר טי?".

לפעמים זה עובד נהדר, כמו ב-"Hydrant Game" האלקטרו-מיסתורי או ב-"Season Change" – מיני בלאדה סטייל גרובר וושינגטון ג'וניור, שדווקא המלנכוליה שלה מעמידה את הדובר באור מעניין. אבל האמת, למרות ההפקה היצירתית והמאתגרת, קשה להבין רוב הזמן אם אלו באמת שירים או לא יותר מדאחקות. חלקם הגדול יכול לתפקד מצוין בדי.ג'יי סטים ואוספים, כאתנחתאות קומיות. אבל כיחידה שלמה, האלבום החדש של קוואזימוטו דחוס מידי ולא ברור אם הוא מנסה להעביר איזשהי נקודה, או רק בוחן האם תצלחו אותו מבלי לחטוף כאב ראש. ההרפתקנות שבו מבורכת, ומאדליב בכלל הוא יוצר איכותי, אבל קשה לי לחשוב על מצב שבו באמת ארצה לשוב ולהקשיב לאלבום הזה מההתחלה עד הסוף.

קוואזימוטו, "The Further Adventures Of Lord Quas" (יבוא, Stones Throw)

בסוף מאי עתיד לצאת אלבום נוסף מבית ההפקות של מאדליב וחברת הבית שלו Stones Throw. מדובר בPush Comes To Shove"", אלבום הבכורה של הראפר הקליפורני MED (לשעבר Medaphoar), ששיתף פעולה במהלך השנים עם מאדליב וחבורתו בחלק ניכר מתקליטיהם. מד נשמע ברגעיו הטובים כמעין שילוב בין הדרייב הראפי של גוסטפייס קילה לקור הרוח של בלאק ת'וט מהרוטס. בשאר הזמן הוא ראפר סטנדרטי למדי. העניין הוא שעל רוב הפקות התקליט חולש אותו מאדליב. להבדיל מהחדש של קוואזימוטו, האלבום של MED מדויק, מיועד לפגיעה ישירה ברחבות ובתנודות הראש לפני שיגיע לשכל, וחלק מהזמן הוא בית ספר להפקות אנדרגראונד מצוינות. לא פחות, לא יותר.

מד, "Push Comes To Shove" (יבוא, Stones Throw)