מי זו גניה?

דווקא רגע לפני שהקיץ מגיע וכל שוברי הקופות וסרטי הנוסחה מציפים את מסכינו מפציע "הצד הטוב של הכעס", סרט שמנסה להיות אחר אך מתקשה להגשים את היומרות של עצמו. "הצד הטוב..." מנסה להתעסק בהמון נושאים ולגעת בהמון ז'אנרים אך נופל במלכודת הדרך לגיהנום רצופה וגו'. מייק בינדר, שביים (וגם משחק) מאוד רוצה לצאת מהרובריקה של סרט הז'אנר ההוליוודי הסטנדרטי הקל לתיוג. הוא נכשל בענק, כי במקום סרט קטן ורגיש, מרוב התפלפלויות יצאה לו תאונה קטלנית בין סרט רומנטי בהולמרק לדרמה קומית נידחת בערוץ הסרטים.

במרכז העלילה נמצאת טרי, אם לארבע בנות שמריחות מרוח נעורים. בוקר אחד מגלה טרי שבעלה עזב אותה והותיר אותה להתמודד עם הכעס והמרירות שבנטישה. לא רחוק מטרי והבנות מתגורר דני (קווין קוסטנר) כוכב בייסבול לשעבר שמכהן כשדרן רדיו המרבה לאגור נוזלים המכילים אחוז אלכוהול גבוה. בין דני לטרי מתפתחת סוג של מערכת יחסים, שנאלצת להתקיים לצד מערכות היחסים המורכבות בין הבנות לאימן. מתוך סיפור הבסיס הפשוט לכאורה הזה, שולח התסריט אלף ואחת זרועות לאינספור כיוונים ומאבד עצמו למספר לא מבוטל של קווי עלילה נוספים שלא מתקדמים לשום מקום. ניכר כי נעשה כאן נסיון ליצור נקודת מבט רגישה ושונה, אך הדמויות הפלקטיות ומארג היחסים הפשטני חושפים את עקרותו של הטקסט הקולנועי הזה. יש כאן אפילו טוויסט באווירת מ. נייט שמלאן בסוף, מה שהופך את כל העסק למופרך עד כדי גיחוך ומסרס אותו עוד יותר.

הסרט במסרים מעורפלים שמסתמכים על סיסמאות ריקות שניתן לשלוף מארסנל התובנות של סמדר שיר. כל דמויות הנשים שבו נהנות מתסרוקות מוצלחות למדי ומשיער מבריק בעל מרקם מושלם וחזות עוד יותר. לעומתן, הדמויות הגבריות מפגינות פריזורה בעייתית ומוזנחות אסתטית כללית. התופעה הוויזואלית הזו היא סימפטום להתיחסות הקלישאית לנשיות בסרט - בעוד דמויות הגברים נהנות מתיאור אותנטי ומורכבות פנימית, הנשים נאלצות להסתפק בחיצוניות מצודדת וסטריאוטיפים ישנים על נוירוטיות, היסטריה וקטנוניות. הנשיות המוצגת בסרט, והיא מהווה חלק משמעותי בתסריט המבוסס על חמש דמויות נשיות, היא חד מימדית, שטוחה ואנאכרוניסטית להכעיס. הבנות כל הזמן עסוקות בבישול ומוצבות בתוך הספירה הביתית, לחוצות וצפויות. כך לדוגמא מוצדקת התקדמותה של אחת הבנות בכך שהיא מזדיינת עם הבוס, ובת אחרת חוטפת התקף היסטריה ביום חתונתה בגלל מידת הנפיחות בפניה. בניית הדמויות הזו מונעת היווצרות של מורכבות כלשהי, ומריחה ממיזוגניה של ליברלים מתקדמים – הסוג הגרוע ביותר.

היחיד שזכאי לטפיחה קלה על השכם (וחשוב להדגיש קלה) הוא קווין קוסטנר, שמתקאמבק למסך בתפקיד לא אופייני וצולח אותו באופן סביר. קוסטנר, שבדרך כלל חסר מנעד רגשי והבעתי כלשהו, מצליח להציג דמות אמינה של גבריות שחוקה ועדכנית. אחת התמות המרכזיות בסרט מתקשרת למשבר הגבריות על רקע עליית כוחה של התרבות הנשית. קוסטנר מיטיב לגלם את הגבר שנאבק על שרידי כוחו מתוך השוליים אליהם נדחק. הוא לא מבריק, אבל הוא גם לא רע, וזה לא מעט. דווקא נושא ירידת כוחה של הגבריות בספירה החברתית, תופעה שהתחזקה עם השתלטותה של תרבות הצריכה על חיינו, הולכת לאיבוד בפיזור הדעת של הסרט וחבל. אם אתם בעניין, "מועדון קרב" עושה את זה הרבה יותר טוב.