הנאצים הבני זונות עשו עבודה טובה, שישים שנה אחרי תום המלחמה והם הצליחו להשאיר גם בי את חותמם הארור. מסבתי ניצולת אושוויץ ומצעד המוות, ומסבי שניצל עם שלושים וששה ק"ג בלבד מבוכנוולד, דרך אמי ילידת הארץ ועד אלי. אני עוד ענף באילן יוחסין של פתולוגיה שואתית. מחלב אמי ינקתי את חרדת אובדן האובייקט, החרדה לאבד מישהו קרוב. התחושה הזו מלווה אותי משחר ילדותי ללא סיבה אמיתית, טפו טפו טפו. כמי שנולד עם כפית דאגה בפה וגדל על זרי המניפולציה הרגשית, עד היום אני עושה כל שביכולתי כדי להירפא מתסביכי חרדת אובדן, שירשתי מאבותיי והחלה בטראומה אחת גדולה אי שם בשנות השלושים והארבעים למאה הקודמת.
שנים שאני ואמי מתקשרים בדיאלוגים סתומים בהם היא מנסה להביע את חרדתה לגורלי. זה לא רק כאשר התגייסתי לצבא או נסעתי לחו"ל, זה קרה בכול יום גם כשיצאתי לקנות סיגריות. "מתי אתה חוזר?" הייתה מקמטת מצחה בדאגה. "עוד עשר דקות, אמא" השבתי. בפנים מתגעגעות נעמדת בפתח הדלת, מחייכת ומלווה אותי בעיניה הדואגות, כשאני פוסע בשביל אל הפיצוציה הקרובה. לקח לי שנים להבין שכל מה שהיא עושה זו מניפולציה פשוטה, שמטרתה לשמור אותי קרוב אליה. אם הייתה יכולה, היא הייתה מחזירה אותי לרחם.
החיים מלאים מהמורות, סכנות רבות מתחבאות מאחורי עיקולי הגורל, אבל את אמי לא תתפסו לא מוכנה. כל כאב בטן זה אולי סרטן שקט, על כל כאב ראש צריך לדרוש בדיקת MRI. למלכודת השאננות של משפחותיהם של סבי וסבתי טרום מלחמת העולם השנייה, היא לא תיפול. אצלה מדובר בחרדה מחורבן בריאותי. בכל מקרה של מחלה שנתגלתה אצל משהו ממכריה, נשלחנו כולנו לסדרת בדיקות. בסך הכול אין מה לדאוג, היא כבר ציידה את כולנו בפוליסת בריאות מכבי מגן זהב.
היום אני מסתכל על כך בהומור, בציניות, אך מודע לכך שתפיסת העולם ששואה וחורבן עלולים לבוא בכל רגע, שאתפס לא מוכן, עברה גם אלי, ואני מניח שתעבור גם לילדי. גם אני עובד על השגת דרכון אירופאי, ליתר ביטחון, במידה וגם כאן במזרח התיכון יפקוד אותנו חורבן מכל סוג- בטחוני, תרבותי, כלכלי.
סבי וסבתי כבר אינם, ואיתם דור השואה עצמו הולך ונעלם. מהדור הזה נשארו רק הסיפורים, שמדי שנה, ביום זיכרון אחד, ממשיכים להדהים ולהפתיע; טרנספורט ילדים, חסידי אומות עולם, שואת יהודי צפון אפריקה, ספינת "סנט לואיס" שנאלצה לחזור לאירופה עם היהודים שנסו להימלט לקובה. וכמה סיפורים יש, אלוהים, זה לא נגמר. המלחמה הסתיימה אבל האפקט שלה ממשיך להדהד ולעצב לא רק אותי ובני הדור השלישי והרביעי שבינינו, אלא את כולנו. השואה היא חלק מהתרבות שלנו כישראלים יהודים. כמה שננסה להיות משוחררים מכבלי מהמסורת, נשרש את ההיסטוריה הטראומטית מקרבנו ונאמץ זהות גלובליסטית מודרנית, לא נצליח להפטר לגמרי ממרכיב הקורבן, הניצול, שבזהותנו כיהודים. זה בדם.
יחידת פוסט טראומה
אז אם זה בדם, כפי שאני טוען, מוטב שנכיר באפקטים הפוסט טראומטיים של השואה. חשוב שנזכר, ע"י הסיפורים והעדויות המוקלטות של דור השואה הגוסס, לא רק כמה החיים הם מסוכנים ושהכול עשוי לחזור, אלא יותר דווקא כיום כישראלים ריבוניים, מי אנחנו. אומנם אנחנו לא רק שואה, היא רק מרכיב אחד בשלם, אך עדיין מרכיב. השואה וזכרה עדיין חלק משמעותי מהפתולוגיה האישית, המשפחתית והלאומית שלנו לעוד דורות רבים. וזה משפיע על כל אורחות חיינו, בפוליטיקה, ביצירה, בעצבים, בסקס.
יום השואה, על אף משדריו הקשים וטקסיו הממלכתיים, מנותק מהדור הצעיר, שרוצה לנער מעליו כל קשר לזיכרונות מעיקים, שבכלל שייכים לדור הזקנים. הסיפורים אמנם מרתקים, אבל ניתן להתבונן עליהם מבעד זכוכית שקופה והרמטית, ממרחק, באדישות מסוקרנת, בשכלתנות. הטלוויזיה והטקסים הממלכתיים אינם ממלאים את תפקידם התרבותי בדגש, שזיכרון השואה הוא לא רק מסמך היסטורי על הדור של סבא וסבתא, אלא חלק מהתרבות הלאומית שלנו. והתרבות היא מי שאנחנו. עת שהטלוויזיה מייצרת כיום תרבות מסחרית שטוחה נטולת היסטוריה, ערב יום השואה הוא הערב הזה שאין שום דבר מעניין בטלוויזיה, רק תוכניות עצובות. קם היום דור צעיר, שלא מבין את הקשר העמוק שלו לשואה, שלא מבין שגם הם התעצבו באווירת הפוסט טראומה של השואה, ושכל המדינה הזאת היא פוסט טראומה.