ד"ר דרה הוא סבתא שמרנית

האנגלים דקדקנים מדי בכל מה שקשור למוזיקה - רק שנו רבע טון בדפוס מוזיקלי שקיים יומיים וכבר נולד לכם ז'אנר חדש, עם גיבורים משלו, להיטים משלו וערמה ענקית של קודים, נורמות וסניקרס. אבל גריים, הז'אנר האחרון שפרץ מהשכונות הלא-מי-יודע-מה של מזרח וצפון לונדון (בעצם כבר לא ממש האחרון, מאז לידתו הטרייה של ז'אנר הסקרים המזעזע, עם דופק באס מתמשך ואנשים שצורחים מעל ללא הרף), מכיל את כל המרכיבים המוזיקליים והסוציולוגיים הקיצוניים שבשבילם כותבי בלוגים ועיתונאי מוזיקה חובבי תופעות שוליים כסיימון ריינולדס (מחבר "Generation Ecstasy" וחסיד תופעות קיצון) קמים מהמיטה ומדליקים את הלפטופ. אבל לגריים באמת נראה שיש סיכוי לשרוד את מעגל האימה של פריצה מהירה ודעיכה מהירה עוד יותר. כך לפחות ניתן להתרשם מהאזנה לאוסף הרשמי הראשון בעל תפוצה עולמית שמתעד את הסצינה הצעירה, "Run the Road", שיצא לפני כחודשיים בלייבל האינדי 679 וכולו פצצות לגבות של מוזיקה אורבנית, המאירה את מפיקי העל של ההיפ-הופ האמריקאי כחבורת הסבתות השמרניות שהם.

לא כל כך פשוט לעקוב אחרי הסצינה הזריזה הזו, שברגע שאחד מכוכביה זוכה לשמינית חשיפה באמצעי התקשורת הממוסדים כבר קמים לו שמונה טוענים לכתר, ושחלק גדול מלהיטיה מעולם לא עובר דרך תדרי השידור של תחנות הרדיו הפיראטיות, בעיקר בגלל כי התהליך הכרוך בשחרור מוזיקה דרך הצינורות המקובלים הוא כל כך איטי, שכמעט אין בו טעם. ובכל זאת, הכתבה הזו היא ניסיון (שנועד לכישלון) לתת תמונת מצב של הגריים כיום, נכון לזמן כתיבת שורות אלה, מה שבטח כבר לא יהיה עדכני עד הירידה לדפוס - וכדי לפצות על פער הזמן הזה, היא תיתן לכם גם כמה דרכים שבהן תוכלו לגלות על אודותיו בעצמכם.

שעותיו האחרונות של המילניום הקודם. ה-UK Garage מאבד עצמו לדעת בסחרחרת הצלחתו המהירה. בעוד סו סוליד קרו מוציאים את אחד האלבומים הכי שלמים שהז'אנר הצמיח (ושגם היום נשמע פצצה למדי), רוב אמני הז'אנר בוחרים בנתיב של הרס עצמי נוסח אמריקה - תאוות בלינג-בלינג בלתי נשלטת ואלימות חסרת רסן; זרוע אפלה, מינימליסטית ומיליטנטית של הגאראג' מתפתחת בערוב ימיו בשכונות לונדוניות כמו באו ובתנל גרין (שם נמצאת החנות הראשית של הסצינה, Rhythm Division); ערבוב של אטיטיוד Pאנקי עם תרבות הרייבים של סוף הניינטיז, נגיעות של דראם-אנ'-בייס וברייקביט ובעיקר הרבה סממני תרבות השאולים מהיפ הופ ודאנסהול - קרבות אם.סיז נוסח הסרט "8 מייל", רידמים, ריוויינדים ונקסט טיון!

ב-2002, הנה שבה יוצא אלבום הבכורה של הסטריטס, וסוחף אחריו את כל תעשיית המוזיקה האנגלית ואף פורץ מעבר לגבולות הממלכה - תחנות רדיו פיראטיות לונדוניות כדז'ה-וו, Raw Blaze ו-Rinse FM (וכיום גם ערוצי טלוויזיה בכבלים כמו Channel U) משמיעות רק צליל אחד מאיים בהרבה - בייסליין צפצפני המלווה במלודיית רינגטון/פלייסטיישן בלבד, כדוגמת הטראקים "Pulse X" של מיוזיקל מוב או "אסקימו" של וויילי, כשמעליהם ערימות בלתי נגמרות של אם.סיז, חלקם עוד בתחילת או אמצע שנות העשרה שלהם, דופקים אותה בראפים מהירים על כל נושא שבא ליד - שכונות הדיור המוגן שמהן הם מגיחים (ה-Housing Projects), היומיום, אלימות, אהבה וכמובן הרצון להצליח ולהוכיח כי אתה הטוב מכולם.

דיזי רסקל, או בשמו דילן מילס, מגיח לעולם עם אלבום הבכורה שלו, "Boy in the Corner", ושם את הגריים על המפה. עכשיו גם חנויות המוזיקה של מרכז לונדון מתחילות לשים לב, כמו שאר העולם, שמשהו קורה אצלן בסמטה האחורית. דיזי זוכה כעבור שנה בפרס מרקיורי, המקבילה הבריטית לגראמי (שנה אחרי זכייתה של נציגתו הפופית-מעודנת של הגאראג', מיס דיינמייט), ואפילו מגיע לידי הכרה מסוימת בשוק המסחרי והבלתי חדיר כמעט של ארצות הברית. מלך הקראנק ליל ג'ון הצהיר על אהבתו - והחיבה היא הדדית, כפי שמוכיחות גירסאות של דיזי וויילי הרוכבים על אינסטרומנטלים של "Yeah!", שהפיק ג'ון הקטן.

וויילי, המנטור של דיזי, לשעבר חבר בקולקטיב הגאראג' Pay as U Go Kartel ומבכירי Roll Deep Crew, משחרר את "Ice Rink", רידם שעליו רוכבים כל האם.סיז של הסצינה, במקביל לפריחתן של מסיבות ה-Eski Dance שבראשותו. ב-2004 גם הוא ישחרר אלבום בכורה, "Treddin on Thin Ice", ודיזי ייצא עם השני שלו, "Showtime" (שלושת האלבומים יוצאים בלייבל XL), ובכך השניים מבססים את עצמם כבכיריה הבלתי מעורערים של הסצינה.

בזמן שתחנות הרדיו הפיראטיות נשלטות על ידי קטעי 8-באר (על שם השינוי המוזיקלי שמתרחש כל שמונה תיבות, לנוחיות הראפרים), דור צעיר של מפיקים חדשניים ומתוחכמים יותר מתחיל לבסס את מעמדו סביב ובזכות מסיבות Forward במועדון הפלסטיק פיפל (ומערכת ההגברה הבאסית שלו). Kode 9 (שאפילו ביקר בארץ פעמיים במסיבות של הליין ש.ל.ג. ב-2002), Plasticman (לא ריצ'י הוטין), Search & Destroy, Loefah, Geeneus, Horsepower Productions, Slaughter Mob, MarcOne, Darqwan, Digital Mystics ולייבלים כ-Tempa ו-Soulja לוקחים את צלילי הטו-סטפ לעולם שכולו תאי אקו וסימפולים מעושנים היישר מבית מדרשו של קינג טאבי (או ג'ה שאקה, אם אנחנו נשארים באנגליה) וזוכים להצלחה שחוצה את גבולות המועדון הקטנטן. נרשמת התעניינות מצד חוגי האלקטרו המלוכלכים של Haywire ואפילו מצד כיוונים שכלתניים של לייבלים כריפלקס, שממהרים לשחרר את חלקים 1 ו-2 של אוספי הגריים שלהם. חפשו גם את "Forward Live" של די ג'יי Youngsta כדי לשמוע כיצד זה באמת עובד ואת האופן שבו האם.סי משלים את יצירותיהם השבורות והמינימליסטיות.

הסאונד של הרחובות חודר לערוצי המיינסטרים של רדיו 1, בעיקר לזרוע האינטרנטית והאורבנית 1-Xtra, שם הוא מתועד בכמה תוכניות המצטרפות לאלה הפיראטיות, כמו גם בתוכניות של זיין לואו (זה מ-MTV 2), סמטקס (אחד מתקליטני ההיפ הופ המובילים של התחנה והדי ג'יי של דיזי רסקל) ו-J Da Flex, שמחבר את כל העניין לאזורי הברוקן ביטס. הלייבל הלונדוני האולטרה מגניב Casual (של הדי ג'יי רוס אלן) מביא לעולם את ליידי סובריין ואת חזרתו של הרכב הגאראג' בן דורם של מפיקים כסטיקי וזד ביאס - סאנשיפ, שמנחיתים עלינו את "Almighty Father" בניצוחה של Warrior Queen, קטע כל כך מהפכני שבקושי כבר ניתן להחשיבו כגריים.

הלייבלים הגדולים מפתחים גם הם התעניינות, וכך יוצא ששייסטי, אחת האם.סיז המבטיחות של הסצינה, מוציאה אלבום בכורה בחברת פולידור, שגם החתימה את Durrty Goodz הצ'יזי, ואפילו מייק סקינר פותח לייבל משלו, דה ביטס, ומחתים את המיטשל בראדרז. אבל למרות כל ההתעניינות, האמת של הגריים נמצאת מתחת לפני השטח - במרתף של Jammer, מפיק שהוא עמוד תווך בסצינה ובעליו של הלייבל Jahmek the World, שאצלו מצולמים קרבות אם.סיז, ראיונות וקטעי הפריסטייל שכלולים בגירסת הדור השלישי של המיקסטייפ, שמעתה כולל גם די.וי.די; וגם מלל לא חסר: ישנו המגזין "Deuce", אתר האינטרנט RWD ובלוגים, לא רק של כתבי מוזיקה אובססיביים אלא גם של אנשים שממש באים מתוך הסצינה, כמו זה של עיתונאית הגריים הראשונה, שנטל פידי.

לית'ל בי, או ביזל, או ביזלי - תקראו לו איך שבא לכם - הוא האם.סי שחתום על להיט הקרוסאובר הראשון של הגריים, שממש כמו בדאנסהול הוא גירסה לאחד הרידמים הפופלריים של 2004. עם תנועה יפה בעשירייה הפותחת של מצעדי הפזמונים באנגליה, "Pow!" מתעתד לעשות את שעשו סטיקי ואם.סי דיינמייט ב-2001 עם "Boo!" (סלקטא!) ואת שעשה לית'ל בי עצמו, יחד עם שאר More Fire Crew, ב-"Oi!" (2002), אחד הלהיטים המוקדמים הגדולים ביותר של הז'אנר. ממש כעת יוצאות בארצות הברית גירסאות של אם.סי פיטבול, סטאט קוו וקרדינל אופישל לרידם המדובר. גירסה ראשונית של "Forward 2" נגנבה מהאולפן והודלפה לתחנות הפיראטיות, אז ביזי עצבני.

ולא רק הוא. לאחר שלא מצאה שום נתיב בחייה, והיא כולה בת 18, ליידי סובריין מקבלת תפקיד בסרט חינוכי, וכך גם מרשים לה לתרום שיר לפסקול, מה שמוביל להיכרות עם המפיק Medasyn, והשאר היסטריה. בניגוד לסצינות הג'אנגל והגאראג' שהיו כולן מעורבות גזעית, בסצינת הגריים יש דומיננטיות שחורה, כך שלא רק שסובריין היא הכי פיצפונת בסצינה (מבחינת גובה), היא גם האם.סי הלבן/ה היחיד (תשאירו את הסטריטס בצד), הישג לא מבוטל לאור העובדה ששני עשורים של היפ הופ אמריקאי לא הולידו ראפרית לבנה אחת ראויה. אלבום הבכורה שלה אמור לנחות בכל רגע, חברת התקליטים Island כבר דולקת בעקבותיה, והיות ששורת הסינגלים שלה מוכיחה שהיא האמנית השנונה, הכריזמטית וההומוריסטית מכולם, לא פלא שהיא ההבטחה הגדולה ביותר של הז'אנר.

ואחרון חביב, הנסיך התורן של הסצינה. קאנו הופיע לראשונה בלהיט של נאסטי קרו מ-2002, "בויז לאב גירלז", ומאז הצליח לשמר את מעמדו ככוכב הלוהט של החבורה. כעת הוא מוציא את "P's & Q's" ב-679, והסמפלר של אלבומו הקרוב, "Home Sweet Home", שייצא בסוף מאי, מבטיח עוד כמה להיטים. אם יש מישהו שיכול לפרוץ את החומות של אמריקה, נראה שקאנו הוא האיש, בגלל הפלואו הנגיש שלו או בשל הפקותיו של Terror Danjah (שהתחיל את דרכו עוד בימי הג'אנגל), מפיק הבית של נאסטי קרו ומהתותחים הכבדים של הסצינה. בין טווח הצלילים הרחב ש- Terror חולש עליו בהפקותיו, הוא גם זה שהחזיר את צלילי האר-אנ'-בי שנעלמו מאז ימי הגאראג', עם קטעים כמו "Love is Here to Stay" (שכולל גם את קאנו) או "So Contagious" עם שולה אמה ודי דאבל אי. עכשיו גם הבנות יכולות לרקוד.