יש מ?כ?ה קולה, יש חברים

כולם מכירים, יש להניח, את צ'ה גווארה. כולם מכירים אותו, יש להניח, בשל קלסתרו המוטבע על כל כך הרבה חולצות טריקו ברחבי העולם. כולם מכירים, אבל לא כולם יודעים מי הוא. מה היה חושב צ'ה גווארה - הקומוניסט, גיבור הנדכאים, הסמל למאבק באימפריאליזם – על אלו שלובשים את חולצתו? "איחוס דה פוטה", הוא היה אומר. "הפכתם אות למותג. הרסתם לי את המהפכה". כל חולצה שממנה זורח הכוכב שעל כובעו מהווה הוכחה נוספת לתבוסתו האידיאולוגית. הקפיטליזם, דרכיו רכות ומענגות. הוא מחבק את מתנגדיו עד שהם נטמעים בתוכו, ולוחש להם: חולצה ב-2 דולר, עזבו אתכם מפוליטיקה, איטס אול אבאוט מאני.

וצ'ה עלה במוחי כשצפיתי ב"מכה קולה נגד קוקה קולה" (ראשון, 20:30, ערוץ 8), המתעד את מאבקה של הקולה המוסלמית במותג החזק בעולם. קהל היעד ברור – מדינות מוסלמיות וקהילות מוסלמיות במערב. גם הטיקט ברור: אמריקה החוצה. "כל פחית שתיקנו תסייע לילדי עיראק, ילדי פלסטין, למוסלמים בעולם", אומר אחד מאנשי המכה. אבל ככל שחולף הזמן מסתבר שזהו מהלך שנידון לכישלון. בעיות בשיווק, בעיות לוגיסטיקה, תחרות ישירה בשם קילבה קולה על אותו קהל יעד. כמה אפרורי המצב בחוסר הפרוזאיות שלו. ומה שחשוב מכך – כל המושגים הנ"ל מגיעים עמוק מלקסיקון הגלובליזציה והקפיטליזם. וגם אם תכבוש מכה קולה נתח שוק, היא תעשה זאת בדרך האמריקאית. וכל פחית שתימכר תבסס את נצחונו של ג'ורג' דאבל-יו. היא הפכה את הטיקט הפוליטי למסחרה, לדיוקן של צ'ה גווארה, או יותר נכון של בן לאדן, על פחית קולה. "יא אבן שרמוטה, הרסת לי את המהפכה", רוטן עכשיו בן לאדן באיזה מערה חשמלית. "העסק גדל", מודה טאופיק, האבא של מכה קולה. "ואני לא יודע איך לנהל אותו. אני צריך שילמדו אותי איך לנהל תעשיה". ומומחה אחר מוסיף: "בטווח הקרוב אנשים יקנו מכה קולה בגלל הטיעון הפוליטי, אבל בטווח הארוך זה לא יחזיק". הקפיטליזם, אמרנו, דרכיו רכות ומענגות, והוא לוחש גם להמונים בפקיסטן: פחית בחצי דולר, עזבו אתכם מפוליטיקה, איטס אול אבאוט מאני.

הטלוויזיה בספרד, שם ביליתי שנתיים מחיי, היא – איך לומר בעדינות – לא משהו. עובדה מצערת שהפכה את הדי.וי.די לאמצעי הבידור המרכזי שלי ושל שותפי לדירה. שם גם גיליתי ש"חברים" היא אולי המוצר הטלוויזיוני המוכר והאהוב בעולם, עד כדי כך שאוספי די.וי.די של הסדרה רצים חופשי בחבר'ה. והיה לנו חבר בשם רפאל, אם כי כולם קראו לו ראפא. ראפא מגיע מברזיל, עוד מדינה שידועה בחוסר חיבה יתרה לאמריקה. בכל פעם שהיינו שקועים במרתון "חברים", היה ראפא בוהה 10 דקות בטלוויזיה ושואל בזלזול: "מה לעזאזל מצחיק אתכם בזה?".

ובאמת, מה מצחיק ב"חברים" (זו, כמובן, גם תהיה עצמית)? מה סוד קסמה של הסדרה שהביא אותה עד לעונה עשירית במספר (שני, 22:40, ערוץ 2) והפך אותה לחביבת הקהל מנורבגיה ועד כוש? סיינפלד ומשפחת סימפסון, לדוגמא, הרבה יותר שנונות ממנה. הן בעטו במוסכמות, התעללו מינית בפרות קדושות, שרפו דגלים בראש חוצות. לעומתן חברים נראית כמו שילוב של "מי הבוס?", "משפחת קוסבי" ו"בברלי הילס 90210", במיוחד אחרי גילוי העריות החדש – ג'ואי ורייצ'ל. יש בה ילדים מחוץ לנישואים, היה בה זוג לסבי, אבל בסופו של יום, בחברים "דיבור מלוכלך" הוא כשבחורה אומרת לרוס במבט מפתה "ד"ר גלר", והרווק הנצחי סופו כמובן להתיישב בזוגיות. "חברים" היא כמו מיקרוסופט. החברה של ביל גייטס לעולם לא תהיה פורצת דרך. היא רק מסתכלת מי פורץ דרך ואז יודעת איך לעשות מזה כסף יותר טוב ממנו. "חברים" לקחה את החומרים הנשכניים והפכה אותם לממרח מייפל נעים לעיכול. אם סיינפלד והסימפסונים לעגו לפוליטיקלי קורקט, "חברים" השיבה את הלעג אל חיק הפוליטיקלי קורקט, וכמובן חתכה קופון. כבר אמרנו - הקפיטליזם, דרכיו רכות ונעימות, והוא אומר למיליארדי צופים בעולם: שבו על הספה, עזבו אתכם מפוליטיקה, איטס אול אבאוט מאני.

לעתים נדירות, נדירות מדי, צופים אנו במהלך ציבורי מוצדק וראוי לחלוטין כמו הדחתו של יוסף בראל. ויש לומר בריש גלי: על אף שהסיבות להדחה הן אחרות לגמרי וראויות הרבה פחות, בראל היה מנהל רע ומושחת, שהדבר האחרון שעניין אותו הוא טובתה של הרשות הציבורית שבראשה עמד ושל הציבור המממן אותה. עד כדי כך רע, שהפך אותה לבלתי רלוונטית בשוק התקשורת, אולי השוק הקפיטליסטי ביותר בישראל. בראל היה מינוי פוליטי וגם ההדחה שלו פוליטית. בפוליטיקה כמו בפוליטיקה – כמו שבראל ודאי יודע - שר הצבאות של היום הוא ליצן החצר של מחר, והפוליטרוק של שרון הופך במהרה לקורבן של אולמרט. ואם בפוליטיקה וקפיטליזם עסקינן בטור זה, הרי שרשות השידור היא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. מרצה אחד אמר לי פעם שמה שמניע את רוב האנשים בעולם הוא כסף, אבל כשהם צוברים מספיק כסף הם מתעניינים בשלושה דברים אחרים: כוח, כבוד וסקס. קשה לי להאמין (או שאני מעדיף לא להאמין) שסקס הוא עדיין אחד המנועים בישבנם של אנשים כמו אולמרט, שרון, או בראל. גם כבוד יש להם מספיק. אבל כוח – לשאיפה לכוח אין גבול. ולכן, במקרה של רשות השידור יש לומר: עזבו אתכם מכסף, איטס אול אבאוט פוליטיקס.