מדורי הרכילות והברנז'ה מיידעים אותנו חדשות לבקרים על הג'ובים החדשים של יוצאי תוכניות הריאליטי. הבנות מ"פרויקט Y2" מככבות כאסירות ב"השיר שלנו". צ'ינו מהפרויקט הראשון פצח בקריירה מפוקפקת כראפר. נעמה נטיב מ"סוף הדרך" מתפשטת ב"חשיפה". יש גם דוגמאות מלהיבות יותר כמו הסינדרלה הלאומית נינט ב"השיר שלנו", שירי מיימון באירוויזיון ואיתן שוורץ בשדרה החמישית, אבל רוב המתמודדים נפרדים בצער מחיי הזוהר אחרי חודשים ספורים. מבלי להרחיק עד תיאוריות קונספירציה, נראה שההתעסקות ב"קריירות" המצחיקות של המתמודדים היא דרך מצוינת לשמור על גחלת הריאליטי שמספקת למפיקים, כמו גם למפרסמים ונותני חסויות רבים, פרנסה מכובדת ביותר. השופטים לעומתם, לא נחשבים צד בעניין. רבים מחשיבים אותם כנטולי אינטרסים בהפקות הגרנדיוזיות הללו. בתחום הספורט התחרותי אף אחד לא חוסך שבטו מהשופטים, מדוע אם כן בתחום הבידור, אנחנו חייבים לפרגן להם בכל הזדמנות?
שופטי הריאליטי נהנים ממעין תואר בלתי רשמי של מומחים בתחומם: ריקי גל מומחית לדיקציה, מיקי בוגנים הוא פניסט ספציאליסט ויעקב פרי מצטיין בייפוי המציאות. מטבע מומחיותם הבלתי מוטלת בספק, יש להם גם לגיטימציה לחנך, לבקר, לגעור, להשתאות ברחמים ולצקצק בלשון. זוהי הגדרת העבודה שלהם, ושכרה בצידה. ישיבות ההדחה מוצגות כמטלה קשה מנשוא - הם ייאלצו לומר למישהו להחזיר את התיק או גרוע מכך, את השרשרת, וללכת הביתה בבושת פנים. אכן, תפקיד מייסר.
מעבר למשכורת, ליוקרת הפריים-טיים ולזכות להתחזות ליושב במרומים יש בתפקיד בכדי להזניק את הקריירות התקועות של חלקם. על כך יכולים פאולה עבדול ("אמריקן איידול") וסילבסטר סטלון ("המתמודד") להעיד. שניהם העלו אבק בבוידעם עד הטייטל המיוחל. בתעשייה שבה קאמבק היא מילה מגונה, כניסה למרכז העניינים דרך הדלת האחורית היא מהלך די מוצלח להתחמקות מן התווית המביכה. זה לא כל כך קשה כמו שזה נשמע. צריך פשוט להפוך לשופט בתוכנית מציאות תזזיתית, עדיף שנויה במחלוקת. המתמודדים האמביציונים כבר יעשו את העבודה וימשכו את המצלמות ישר לכיוון שלך. זה עובד יופי לריקי גל שמתרועעת לעיתים קרובות עם בח"ל הראל סקעת וזוכה להרבה יותר פלאשים מאשר עמיתה צדי צרפתי. "כוכב נולד" תשאיר אותה בתודעה עוד הרבה אחרי שמלאי הקוק ייגמר ולפחות מספיק זמן לצורך קידום האלבום החדש וסיבוב ההופעות. אפילו נחמן שי נהנה מעדנה מחודשת בתור המסביר הלאומי, מאז שהאיום העיראקי נמוג תחת ענני האבק של בגדד.
אול סי פרי
הפרסטיז' של מעצב דעת קהל לא מזיק גם לאלו שלא ממש צריכים עזרה בביסוס הקריירה. קחו לדוגמה את יעקב פרי, יו"ר הדירקטוריון של בנק המזרחי, כמו גם של עוד גופים מצליחים נוספים, ש"השגריר" סיפקה לו בעיקר את תאוות הפרסום, לאחר שנים של מידור עצמי בשורות השב"כ. פרי ממשיך להתנהל בהצלחה בטון בעל חשיבות עצמית גבוהה מדי, כשהוא מפרסם היום את המכללה האקדמית ת"א-יפו בתור יו"ר חבר הנאמנים שלה. כבודו במקומו מונח (דבר שאפילו האצבע העקומה שלו לא הצליחה לבטל) בזמן שיעל בן דב מסתובבת עם הכלב של טל ברמן וצביקה דויטש עבר לגמגם אצל גיא פינס - שניהם בטוחים בצדקת דרכם כ"מסבירים".
אין ספק שהתדמית הביצ'ית שחלק מהשופטים משווים לעצמם היא תכונה טובה לעסקים. תשאלו גם את תמי לנצוט-לייבוביץ', המורה המשוגעת לנימוסין והליכות מ"פרויקט Y2", שקיבלה אחר כך גם חלטורת נימוסין דיפלומטיים ב"השגריר". בטי רוקאווי התוודתה זה מכבר על רצונה לקבל סדרת טלויזיה ולככב בפרסומות ואפילו שירז טל, השוטרת הטובה והחטובה בחבר השופטים הדמוני של "הדוגמניות", עובדת על פיילוט לתוכנית חדשה בכיכובה. צביקה פיק, לעומתן, כבר שבר שיאים חדשים של נרקסיזם עם "המאסטרו" בביפ. רק שלא יגמור כמו אוזי אוסבורן. מוטב שנכיר בכך כי חיידק הבמה הזה עוד עלול להפוך לאלים. המתמודדים אקראיים, נכון לעכשיו, אבל לא רחוק היום שבו התוכניות ייתפרו למידות השופטים תוך פגישות אקראיות בהשקות יוקרתיות או במסדרונות ממשלתיים תחת המוטו "סדר לי ת'שופט".