גברת תפתחי, זה אני

במבט ראשון, זוג יפנים המתקרבים לאמצע החיים, היא עקרת בית והוא פרופסור באוניברסיטה, בת יחידה ומחזר חלקלק, הם לא החומר ממנו עשויה זימה. כשמתחילים לדפדף ב"המפתח" רומן היומנים של ג'ונאיצ'ירו טניזקי (שהתפרסם בשנת 1956 ורק השנה תורגם לעברית על ידי דורון ב. כהן), מגלים שגלרית הדמויות המאוד שגרתית הזו נושאת על כפיה יותר מאשר סתם סקס. אפילו שמדובר בלא מעט סקס.

לא מדובר בפורנו, כזה הנועד לגירוי מיידי. טניזקי רוקח רומן המורכב משני טקסטים עיקריים – היומן שלו והיומן שלה. המציאות נחשפת יום יום משתי נקודות מבט שונות מנוגדות – הפרופסור ואשתו. הספר נפתח בכך שהפרופסור, ששמו לא מוזכר, מתלונן על כך שאינו מצליח לספק את תאוותה המינית של אשתו, איקוקה. כבר שנים הוא כותב יומן, כך אנחנו לומדים, והוא אפילו חושד שאשתו קוראת בו בהיחבא, למרות שהיא מעולם לא תודה בזה. אבל עכשיו החליט לפתוח את סגור ליבו ודלדול איברו, ולהודיע לעצמו, לאלוהיו וכנראה שגם לה, שאון זה לא הצד החזק שלו. גם אישתו כותבת. קצת אחריו מתחילה איקוקה לכתוב יומן, בו גם היא מודה שאיננה מסוגלת לספק את הליבידו של בעלה. הפרופסור כל כך מכוער בעיניה, ולמעט התנוחה הקלאסית ובחושך מוחלט, היא לא מסוגלת לעשות איתו שום דבר. עם שתי התבוננויות כאלה על העולם – של שני חרמנים בלתי מסופקים, מתוסכלים ולפותים בהתניות תרבותיות, נפתח מסע אירוטי, מעט פרוורטי, הכולל גם משחקי שליטה. ולא רק במיטה.

הפרופסור לא מצליח לספק את תאוותו לליקוק כפות הרגליים של אישתו, היא מצידו לא נותנת להתקרב אפילו לבית השחי. ערב אחד מגיע קימורה, התרנגול שמחזר אחרי ביתם טושיקו, וקצת ברנדי נמזג אחרי ארוחת הערב. אחרי כמה ערבים כאלה ואיקוקה מוצאת עצמה מעולפת באמבטיה, בעלה נושא אותה על כפיו, מפשיט אותה יחד עם קימורה, משכיב אותה במיטתה ומכסה. כשהוא רואה שהכרתה לא שבה אליה, מתחיל הפרופסור לחגוג. לילה שלם הוא בוחן את גופה הערום באמצעות מנורה, מודע לכך שאלו דברים שאילו היתה בהכרה, אז את הסטירה שלו הוא היה מקבל עוד לפני שהיה מספיק לחושב על תחילתה של זיקפה.

וכך זה ממשיך. ברנדי, עילפון והתבוננות. אך מהר מאוד העסק מידרדר. טוקישו, בעידודה הנמרץ של הבת, מביא לפרופסור מצלמת פולורואיד, אחרי זה עוברים לסטילס וטושיקו הוא שמפתח את התמונות. ומגיעים גם המעשים, כשהפרופסור בועל את גופת אשתו, שכבר מזמן לא באמת מאבדת את ההכרה אלה מזייפת, והיא בתמורה גונחת "קימורה", בכל פעם שבעלה מנסה לספק אותה. לאחר מעברה של הבת לדירה משלה, איקוקה מתחילה להיפגש שם עם קימורה. מה קימורה עושה בינתיים עם טושיקו? ההורים לא יודעים ולכן זה לא כתוב ביומן. בינתיים, הפרופסור מפתח אובססיה כלפי אישתו ולחץ הדם שלו מרקיע שחקים. האם הוא יודע על הכל? כן, אבל כמו כל אחד, גם הוא חי בהכחשה. עד שמגיע השבץ המוחי.

ביומנה מפרטת איקוקה כמעט הכל, מדגישה כל הזמן שבבעלה היא לא בוגדת. רק חבל שגם קלינטון חשב כך, ששיחק עם מוניקה והסיגר. איקוקה משחקת עם בעלה מעין משחק מוחות מעוות, בו היא קוראת ביומנו, יודעת את כל צפונות ליבו ומקפידה להוליך אותו שולל ביומנה שלה, יודעת שהוא קורא בו. אבל גם הפרופסור לא פראייר. הוא יודע שהיא יודעת שהוא יודע שהיא קוראת ביומנו, ובתורו מספק לה דיסאינפורמציה למכביר. קצת מזכיר את סצינת הרעל ב"נסיכה הקסומה", אפילו מזכיר מדי – אבל נעצור כאן עם הספויילרים.

סחרחרת המידע הזו, בה שני בני זוג מתקשרים זה עם בהרבה יותר משני מישורים שונים, מדהימה. מרקחת המידע, משתי נקודות מבט שונות, הדמויות שמשחקות זה עם זה ועם הקורא, מופלאה. במהלך הקריאה אי אפשר שלא לנסות ולחשוב מה באמת היה שם. שהרי ברור שמהתלים בך, שכבר מזמן לא מדובר ביומן אישי ששופכים בו את הלב בסוף היום, אלא במעין קופסת מסרים, כתב סתרים, משחק של הפוך על הפוך, שאתה חלק ממנו.

במיומנות גדולה טווה טניזקי את העלילה, שמגיעה לשיא בעמודיו האחרונים של הרומן. טניזקי, שלא היה אדם צעיר בשעת הכתיבה, מצליח לחשוף את בסיסי רגש התאווה, הדחף המיני והמציצנות שבאדם ולנסח כך את החרמנות של גיל העמידה, שמותירה לנו פתח של תקווה.


ג'ונאיצ'ירו טניזקי, "המפתח" (כתר)