"בק טו מיין" היא אחת מסדרות הדיסקים היותר מנדנדות בנמצא. זה לא רק שחלק גדול מהדיסקים בסדרה מעניינים כארגז תפוחי אדמה, אלא בעיקר קצב הוצאתם ההיסטרי, כל שלושה חודשים בממוצע, שכופה עליהם אורך חיי מדף של שקית חלב. וכיוון שברבות השנים התחילו לצאת תחת כל לייבל רענן אוספי צ'יל במתכונת דומה, כלומר, מוזיקאי אמצע הדרך שבוחרים בשירי מסיבת התה החביבים עליהם - הקונספט כבר נמאס לגמרי.
ובכל זאת, העובדה שהפט שופ בויז נקראו לערוך את הכותר ה-20 בסדרה היא סוג של איוונט, שלכל הפחות ניתן להגדירו כמסקרן. ניל טננט וכריס לואו הרי ידועים בחיבתם לאזוטריות פופ משובבות נפש ובהשכלתם המוזיקלית הרחבה (היש צורך להזכיר בפעם המיליון את עברו של ניל טננט ככתב במגזין המוזיקה "סמאש היטס"?). עיון ברשימת השירים שבחרו השניים לאוסף, שפורסמה כבר לפני מספר שבועות, אך הגביר את המתח: רוב השמות שהשניים בחרו לכלול באוסף לא יגידו שום דבר גם לאניני פופ בעלי אופקים רחבים במיוחד.
התנאי של הפטשופס להשתתפות בסדרה היה שייתנו לכל אחד מהם לערוך דיסק נפרד, כדי שלא ייאלצו להתפשר ביניהם. אחרי שמקשיבים לשני הדיסקים, גם די ברור למה. רפול היה אומר שמדובר בשעורה ובאבטיח. ניל טננט רקח שעה אווירתית של גליצ' גרמני, אמביינט נורבגי, מוזיקה קלאסית מהמאה ה-19 ואוואנגארד רוסי, בעוד כריס לואו הלך על מסיבת אייטיז שובבית ומגניבה. הניגודים והסתירות המרובים בכל מה שקשור לפט שופ בויז כבר נותחו בהרחבה בלא מעט מאמרים אקדמיים הטקסטים העצובים מול המוזיקה השמחה, הקאמפיות והאוחצ'יות הוויזואלית מול ההתחמקות מעיסוק ישיר בהומוסקסואליסטיות בשירים וכו' - אבל אף אחד לא יכול היה להכין אותנו לכזה פיצול אישיות חריף. למעשה, הדבר היחיד שמשותף לשני הדיסקים, הוא שבשניהם מופיע שיר של דאסטי ספירנגפילד, צלמית הבלונד החביבה על השניים.
ונעבור לחדשות בהרחבה. במסיבת האיטלו-דיסקו של כריס לואו, בדרך כלל החצי המסתורי והשקט של הצמד, אפשר למצוא שלל מחיאות כפיים דיגיטליות, דיוות נשפניות, ווקאלז מסונתזים ובעיקר הרבה הרבה קונצים עם הקלידים. לואו מתחיל עם היורו-דאנס של Savage, ומשם מתחיל להעלות את הקצב. שיא השמחה הוא כנראה ב"Passion" של דה פלירטס, להקת הבנות שהפיק בובי אורלנדו, האיש שגם תיווך לעולם את הפט שופ בויז עם הגירסה שלו ל"West End Girls", ובשידרוג האלקטרו המ-ע-ו-ל-ה של ג'אסטיס ל"Never Be Alone" של סימיאן. משם לואו חותך פתאום, ועובר ל"ההצגה חייבת להימשך" של קווין. אני מקווה שהוא לא מנסה לרמוז שום דבר, מה גם שהשיר האחרון בחצי שלו הוא "I'd rather leave while I'm in love" העצוב של דאסטי.
בין לבין לואו עוד מספיק להשחיל קטע גוספל Fאנקי של הCelestial Choir (חפשו את החיתוך של לארי לוואן לשיר הזה, קלאסיקה מימי הפארדייז גאראג') ואת המנון הגאווה "I Was Born This Way" של זמר הדיסקו שהפך לכומר, קארל בין (ציטוט נבחר: "I'm happy, I'm carefree, I'm gay/ I was born this way"). זאת אולי ההתייחסות המפורשת ביותר לנושא שאפשר למצוא בכל הדיסקוגרפיה של הבויז.
גם האסופה שגיבש ניל טננט עמוסת קלידים, אבל אצלו אלה בעיקר פסנתרים ולפטופים. הם לא סוערים ומקפיצים, אלא לוחשים ברכות, לעתים בקצב הדאבל קליק. טננט הרכיב דיסק מינימליסטי וחרישי, שבנוי מכמה בלוקים של אמביינט/גליצ'/אוואנגארד/נאו-קלאסיקה, וביניהם בלדות פופ חמודות של אטיין דאהו הצרפתי, וידאו קיד הניו זילנדי ודאסטי אלוהינו. לקראת הסוף טננט נהיה הכי אולד סקול הוא משחיל ביצוע פילהרמוני ל"סוספירי" של אדוארד אלגר, וחותם את החבילה עם "ליריק פיסז" של המלחין בן המאה ה-19, אדוארד גריג. ככה יוצא שבעוד הדיסק של לואו חוגג את סאונד הסינתי-דיסקו-קאמפו-דיווה שמאפיין רבים מהשירים של הבויז, בדיסק של טננט נדרשת אנליזה מאומצת כדי לזהות מה הקשר בין מה שהוא אוהב לשמוע למה שהוא אוהב לשיר. במילים אחרות, אם הדיסק של לואו עשוי להתאים לאורגיה בניחוח זיעה וחומרי סיכה, זה של טננט מתאים יותר לידידות אפלטונית, מקסימום למשחק המקדים. מה זה חשוב, כל עוד הדיסק של טננט הוא באמת נהדר. וחוץ מזה, גם העטיפה מהממת.
פט שופ בויז, "Back To Mine" (אן.אם.סי, DMC)
ראפי, תרגש אותי
ואם כבר עסקינן באנשים שבוחרים בשירים האהובים עליהם, ננצל את המקום שנותר כדי להמליץ על האוסף "קאונטר קאלצ'ר 2004". הרעיון זהה לזה של "בק טו מיין", רק שבמקום מוזיקאי מפורסם, את מלאכת בחירת השירים ביצע צוות העובדים של רשת חנויות התקליטים האנגלית המשובחת ראף טרייד, סוג של האוזן השלישית בגירסת החלום המאוד רטוב. מזה מספר שנים מוציאים הללו כמה חודשים אחרי סוף השנה אוסף כפול עם הקטעים שהכי התחבבו עליהם במהלך השנה שחלפה. וכמו בעבר, גם השנה התוצאה מרחיבת אופקים ואף מדליקה.
בדיסק הראשון והמוצלח מבין השניים הם ריכזו בעיקר סינגר-סונגרייטרים עם שירים קורעי לב, ובשני הכיוון יותר אלקטרוני ורוקי. זה לצד זה דרים כאן להיטי אינדי עלומים שיצאו בינתיים רק בתקליטי שבעה אינץ' ורודים במהדורה מוגבלת, אך עוד יהפכו יום אחד ללהיטים עם קצת עזרה מהחברים בחברות התקליטים הגדולות, וגם מעט קשקושים לא ברורים של צרחות וניסורים.
סוניק יות' הם כנראה השם הכי מפורסם שאפשר למצוא כאן, אבל חוץ מהם יש גם סמי-סלבז כמו הולי גולייטלי, אליוט סמית, אנימל קולקטיב, קורנרשופ, ווייטי ולה טיגרה, ואפילו הסינגל "Little Thoughts" של בלוק פארטי, שמשום מה לא נכלל באלבום הבכורה שלהם. אבל דווקא השירים של השמות הפחות מוכרים הם אלה שעושים את העסק למשתלם במיוחד. נסו ותיהנו.
אמנים שונים, "Counter Culture 2004" (יבוא, Mute)